מחזור ט, קבוצת זמיר
02/06/2014
בני מחזור ט', סיום יב' - 1962
בר שלום גדעון
גינסבורג (פרנקל) חנה
הורווויץ שאול
ויקטור (ברוך) רוחמה
ורטהיימר (ששוני) יהודית
ידיד גיורא
כפרי ניסן
מירון רעיה
פולק (אייזנברג) תרצה
פינקס איתן (ילד-חוץ)
רפאלי גלעד
שיינר יוכבד (ילדת חוץ)
נחמיה גינצבורג - 1962
בעת קבלת בנים
הנני רוצה לנסות לרכז את מחשבותי בעניני הזכרוּת, הזכרות על עצמנו, שאין להם בדרך כלל מקום בחיים האינטנסיביים בחיי יום-יום.
ואם הייתי צריך לאמר על מה שאני רוצה לומר מליבי - הייתי אומר
על "היחד".
זכורני משל, קראתי אותו בודאי בכיתה ב' או ג'. איכר עמד למות וקרא לבניו, ואמר להם: "הנה לפניכם צרור מקלות, מי שיצליח לשבור אותם וזכה בירושה". והנה, הבנים - אחד אחד ניסו לשבור את הצרור ולא עלה בידם. ולאחר שלא עלה בידם אמר להם: "תפתחו את החישוקים ותנסו עכשיו לשבור מקל, מקל". והנה כל אחד מהם הצליח לשבור כל מקל, ובקלות.
וכאשר זה קרה אמר להם: "דעו לכם, כל כמה שאתם תשארו חשוקים ביחד - לא ניתן יהיה לשבור אתכם. כאשר תפתחו את החישוקים - ושברו אתכם אחד, אחד בקלות".
כל מה שאנו חיים, כל מה שאנו זוכרים בהיותנו בארץ, כל זכרוננו ההיסטורי, במידה שאנו מנסים לחוש אותו לפני עינינו, הוא מעיד על כך שבמידה והצרור היה חשוק לא הצליחו לשבור אותו, וכאשר החישוקים
נפלו - שברו אותם אחד, אחד.
כל חינוכנו בקיבוץ הוא חינוך לקראת זה שהמקל היחיד יחוש את מצבו מערך רצונו הוא לראות את עצמו מלוכד בתוך הצרור כולו, למען לא יישבר כל אחד לחוד, אלא יקיימו את עצמם ואת הכלל גם יחד.
זאת בעיה מרכזית, לא רק של קיבוצנו. - - -
אם מסתכלים בחיינו, כל כמה שהיחיד חושב לזכות באשר הוא פוטר את עצמו מחישוקיו, הוא לא רק מחליש את הכלל, הוא עלול למוטט את עצמו.
כאשר היינו בתקופה של טרום המדינה, כל אחד ידע: הוא - ללא הצרור - לא מתקיים. היום אנחנו מוכרחים להיזכר, אחרת אנחנו נתמוטט, גם אם בלי דאגה, כאילו. - - -
מי שמסתכל על חיינו - הוא מבין שזאת היא בעיה רצינית מאד, מה שאנו קובעים לעצמנו כהליכות חיים. נסיון, על-ידי קיום מצוות, לקיים את הליכוד הדרוש לקיום הענין. שוויון כשלעצמו זה ערך יחסי, שוויון שאדם שומר על עצמו הוא חשוב כי הוא מאפשר ליכוד יתר, לכן החשיבות של שמירה על שוויון.
אני רוצה לומר דבר על היחד:
אנחנו חיים רק פעם אחת בעולם, וכל איש קרוב להיות יקר לעצמו. וכאשר אדם אומר: אני רוצה לפתח את האינדיבידואליות שלי, הוא אינו אומר אלא מה שאנו כולנו רוצים ממנו. משהו שהוא בעצם צריך לרצות מעצמו. וכאשר הוא אומר: אני מתוך אינדיבידואליות לא יכול לקבל את מצוות המסגרת, את מצוות האחריות המטילה על עצמנו - זה בוסר, כי האינדיבידואליות שלו הכבולה מוכרחה למצוא את שחרורה, אז זה מתבטא בדברים רבים, גם בדברים חשובים מאד, למשל בבחירת מקצוע. כאשר הוא אומר שזה לא ניתן לו בתוך המסגרת, אזי אינני יכול לקבל אותה. "אני מוכרח לבחור במקצוע לצורך האינדיבידואליות שלי" - אומר מי שלא הגיע לעומק אלא רק לשטח. אינדיבידואליות היא לא הסתדרות בחיים הממשיים המציאותיים הכלכליים, היא צריכה לשאוב ממשהו, זה לא נייר חלק שאפשר לצייר בו כמו שרוצים, יש בו משהו מהגורל. יש בו משהו מקבלת עול, שהוא כלל לא רצה בו, אבל שהוא נתון בו. הוא לא נולד בשטח הפקר, הוא, לכן, לא יכול להיות מופקר. לא מה שעולה על דעתו, מה שמתחשק לו - זה מה שנקרא אינידיבידואליות. כבר היצר עצמו כבול להרוס אדם, כאשר נתון ליצריו של רגע כל יום, כל שעה, כל שנה, אלא החישוק של יצריו הוא בונה את האדם. - - -
אם אתם רוצים זאת התורה האישית ביותר של הציונות, זה לא היה איזה ענין מדיני שפתאום אנשים חשבו: "אנחנו צריכים להקים לעצמנו מדינה יהודית". זה לא היה איזה דבר טבעי שאנשים ישבו באיזה מקום, ואמרו: "למה ישלטו עלינו אחרים, אנחנו יכולים לשלוט על עצמנו". - - -
הם אמרו: "את נשיקת המוות איננו רוצים. הגורל שהוליד אותנו, היהודים, מחייב אותנו להציל את הספציאס הזה, את המין האנושי הזה. לא למוות אנו פונים. אלא את אשר הקימו הדורות אנחנו רוצים להציל לעתיד, ואת מה שטמון באישיותנו העמוקה ביותר, אנחנו מוכרחים לרומם בתוכנו, ולעשות ממנו ענין אישי ביותר, כי פה האישי, לא הדבר הזה שאני חי בין 1900לבין 1960 הוא קובע את אישיותו, אלא ה - 2000 - 3000 שנה הטבועים בו, הם, הם אשר יקבעו את אישיותו וחינוכו. ולכן יחיד גזור מיחד. - - -
אנחנו חיים בתקופה של סחף אנושי, שבה כל הירושות מתפרקות, שיש ארוזיה בחיים. אותו הסחף שאנחנו מכירים אותו כאשר אין מעבדים את הקרקע.
אנחנו תנועה של שימור קרקע במובן האנושי. אנחנו מצווים את המעט המעט הזה שאנו שתלנו ושאנו נטענו לשמר אותו ולטפח אותו. אחרת שוב ושוב יקום מדבר וינצח אותנו.
והיחיד רוצה להיות יחיד ביחד שהוא שואב מתוך תוכו של מכמני ההיסטריה, וממכמני העבר את כל תכניו, והוא רוצה להעביר אותם נכס וירושה של ממש לילדיו ונכדיו.
זהו החיוב לקבל את עול היחד, אחרת יתפרק היחיד, הוא צל עובר על פני האדמה הזאת, וכאילו לא חי.
אם אתם רוצים זהו המשבר המרכזי של תקופתנו. כי אנשים חיים בהווה, כאילו אין דאגה להם לעתיד, ומכיוון שהם כל כך מרוכזים בהווה, הם מסכנים את ההווה כל רגע. אתם יכולים לתאר לכם לעצמכם שנפש אדם היתה מסוגלת לייצר נשק המשחית את עצמה והתבל כולו? לו היה חי באחריות לגבי הקיום לא היה עולה על דעת איש. אבל, מכיוון שהוא מקובץ בהנאה של יום, אינו סובל, אינו דואג, אינו נושא את האחריות, מפני שהוא אומר: "יחיד יעשה מה שעולה על דעתו". אז, ברגע זה הוא יכול לומר: התפרקו החישוקים, כל האחריות לקיום. אם זה לעם, אם זה לעולם, אם זה לתבל. אז גם אפשר להגיע לנשק כזה. - -
ועכשיו דבר אחרון על חברות.
חברות איננה ידידות.
ידידות שומרים למעטים מספר. מידידים של רבים מגיעים לידידות של מעטים. והלוואי לאדם שעד סוף חייו יזכה בידיד אחד.
כאשר מדברים על חברות, אנחנו לא מדברים על ידידות. זה דבר שונה. מה שאנו רוצים מחברות זה אומר שיש לנו יחס של התיחסות לזולת, באשר הוא זולת, כל זולת. זה לא ענין שאני בוחר לי את החבר. יחסי הוא של חברות אל בני אדם, אל בני אדם ממשיים. לא של חלום ולא של תיאוריה, אלא אדם כפי שהוא. - - -
אנחנו לא גורסים חברות שהיא חיבוק של כל העולם (על פי הדוגמא המובאת מתוך החטא וענשו של דוסטויבסקי) - - - אלא, אנו מדברים על האדם הממשי עם מומיו ועם מחלותיו, לגביו אנו זקוקים לחברות. לגביו אנו מנסים לקיים חברות . - - -
אולי זה כל מה שאנו מצווים לעשות. בחברה אנושית בדרך כלל לא פוגשים אותו. שכן, אין אולי התיחסות טבעית בלתי אמצעית אל כל אדם. בקיבוץ אנו למדים על זה, ואנחנו צריכים ללמד את זה. זה אחד הדברים הגדולים שאנו חיים, שאנו יצאנו מהחיים של אנונימיות, ונמצאים בחברה שאנו כולנו מכירים את כל החברים. והנה, יש בהם לא מעט מומים, ואני רוצה לחזור על משפט אחד, נודע או לא נודע, של ברל כצנלסון, שאמר פעם: "אל ניהפך מתוך מסירות לצמחונות לאוכלי אדם".
יש לכם סיפורים ותמונות של מחזור ט'? שילחו אלינו על מנת שנעלה לאתר!
למייל: ghi.information@gmail.com
