עץ הקיקיון של מחזור י"ג

 נוהגים היינו לאסוף את פרי הקיקיון שליד משק בית הספר, ואחר לחרוז מחרוזות מזרעיו. היינו יושבים על חומת האבן שליד הכיתה ועושים במלאכתנו. מדי פעם נשמט גרעין, ונפל לחול, אולם אנו לא שמנו לבנו לכך עד, עד שאי אפשר היה שלא לשים לב איך אחד מאותם שנפלו נבט ואף הכה שורש, והחל גדל לעינינו.

במהירות צמח ועלה, וכעבור חודשים אחדים הריהו כבר "עץ" לכל דבר - שגזעו עבה (כך נראה לנו אז בכל אופן), וענפיו נושאים פרי. כבר לא היה לנו צורך ללכת רחוק כל כך כדי לקטוף "חרוזים".

אהבנו אותו בכל לבנו. בשעות הפנאי היינו משתוללים בין ענפיו, היינו נלחמים בשתי קבוצות -  האחת על המרפסת והאחת בין עליו, כשכדורי הקרב הלא הם פרי קיקיוננו...

אך לא לזמן רב נמשך אושרנו זה. יום אחד הופיעו חיימק'ה ומשה פינק הנוהג בקומנדקר, קשרו לגזע השיח את הוו שבקצה השרשרת הנמשכת מהאוטו, ועמדו לעקור את הקיקיון.

בכינו, התמרמרנו, הכרזנו על מרד, רצינו להיאחז בקיקיון וליפול ארצה יחד אתו, אך מאום לא עזר, והקומנדקר זז. לרגע נדמה היה שלא יוכלו לו, שאי-אפשר לו לעצנו שכה עלה וצמח,  שייכנע עתה. אך מיד בישרו נאקות השורשים כי הוכרע, ובעוד רגע כבר היה מוטל שדוד, שבור ענפים.

התכנסנו בחדר של יוּפּי בוכים ומקוננים, תוך שאנו קופצים אגרופינו וחוזים נקם... לבסוף ניסחנו מכתב מחאה לתלותו בחדר האוכל, המספר את סיפורו של הקיקיון ואת סופו המר.

בערב, כשבאנו, כבר לא היה מכתב במקומו. יד קנאית וקהת רגשות הורידה את הסיפור מן הלוח.

אך בלבנו שמור לעד זכר הקיקיון שלנו.