הנחת אבן הפינה / גדי גיל 2024
הסיפור הזה התרחש ב-23 למאי 1952 ביום אביב נעים וחמים.
הימים, ימי הפילוג, התחלת הבנייה של קיבוצנו גבעת חיים איחוד.
הוחלט שטקס הנחת אבן הפינה יהיה בצד המערבי של הגבעה, שבה החלו כבר עבודות עפר ראשוניות לקראת בניית בתי החברים של שכונה א'.
במקום הוקמה במה גדולה ולפניה ניצבו שורות של ספסלים שהוכנו מלוחות מונחים על בלוקים. על הבמה הוצבו כיסאות לאורחים החשובים הצפויים - בן גוריון, הרצפלד ועוד, וכמובן גם לנציגי הקיבוץ והתנועה הקיבוצית.
ההתרגשות לקראת הטקס הייתה גדולה, קדמו לו הכנות רבות וחזרות לקראת ההופעות, שכללו: התעמלות על גלגלון, ריקודים, ילדים בהופעה הממחיזה את הקמת הקיבוץ ועוד...
אני הייתי נרגש במיוחד מכיוון שהייתי אמור לקרוא את 'דבר הבנים'.
התכנון היה שמאיר לבני (בן הקיבוץ, הטייס הראשון שלנו) יטוס במטוס קל מעל הטקס וישליך מהמטוס את מגילת 'אבן הפינה' ביחד עם 'דבר הבנים'. מאחר והיה חשש שהחבילה תיפול רחוק יותר ממקום הטקס, הוכן העתק לשתי המגילות שהיו אמורות לצנוח מלמעלה.
את מגילת 'אבן הפינה' לקח ישראל כץ ואת 'דבר הבנים' שמרתי אצלי.
הכניסה של המכובדים עם בו גוריון הייתה מחשמלת. פתאום ראינו במרחק מספר מטרים את המנהיג הנערץ עם בגדי חאקי ושיער לבן סביב הראש, מתיישב בפשטות מול הפינה הימנית של הבמה ואיש לא שומר עליו.
הטקס העשיר בהופעות התחיל ואז הופיע המטוס וזרק חבילה שנפלה רחוק מאוד, וילדים רצו למצוא אותה.
בדיוק אז הגיע תורי לשאת את 'דבר הבנים'. עמדתי מול המיקרופון כשבידי העתק האיגרת. אזרתי אומץ וקראתי בקול בוטח וחזק את הדברים שכבר שיננתי כמה ימים לעצמי. כל גופי רעד וכאילו זרם חשמלי זרם דרך גופי אל ומן המיקרופון.
כנראה שזה היה מוצלח כיוון שהקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות.
הייתי מותש מבלי יכולת לזוז, ואז, לפתע, קם בן גוריון וצעד לעברי והושיט את ידו ללחיצה חזקה כשהוא אומר -
"הלוואי שיהיו רבים כמוכם".
הייתי כולי מאובן, אבל הצלחתי להגיד 'תודה'. כאילו העולם חדל להתקיים.
הקהל ששמע את מה שבן גוריון אמר מחא כפיים בטירוף ויותר איני זוכר דבר...
זאת הייתה הופעתי הראשונה מול קהל. בהמשך חיי היו לי הופעות רבות מול קהל, אבל זאת הראשונה, והיא טמונה היטב בזיכרוני.