נווה נועם - עדה שולמן 1991

נכתב למסיבת ראש השנה תשנ"ב

בית קם בתוך היישוב,

למאוויי הזקנה הוא קשוב.

תיכנן, בנה אותו הצעיר להוריו,

בהתלבטויות, במחשבה, בעמל רב.

בנה אותו לראשונים, לקשישים,

לאלה שפסק רצף הפעילות והמעשים.

ברוחב, ובכמעט פאר,

פתחו את השער,

לעוד שלב, לעוד תחנה בחיי המבוגר.

עדות לדרך-ארץ ולכבוד

בין הדורות.

ביטאו זאת בשפת הבטון, 

הריהוט ואורות החשמל,

בכל אלה הערכה ויחס מקופל.

מובן שהאיש שהגיע עד הלום,

ופוקד את זה המקום.

מביא לכאן, לא רק את חפצי המטען.

הוא גם מביא איתו

את החלום שחלם בצעירותו:

חלום על פשטות,

עבודת כפיים, על שוויון,

ומעל הכל, על שלום.

אך, חרות גם עמוק בליבו, ונראים היטב,

אכזבה וכאב,

ועל הכל תעיב ותישאר לעד  -

השואה הנוראה,

צלקת שלעולם לא נמחקת.

כל אלה מובילים,

כעין מפתח ללב המטפלים,

ועל הבנת התנהגותנו היינו בוודאי מקלים.

וכך יקרין על הסובבים אותנו משהו מהאישיות, מהפנים,

ויווצר בין תושב הבית הזה והעובדים יחס גומלין,

וכאן עולה בתוכי קול עקשני,

לפני שתסיימי, בכל זאת תצייני,

מה שכאן נבנה,

היא התחנה האחרונה.

אך ראה, חבר, עונה קול אחר,

ובזאת אסיים,

בחיק היישוב אתה חי ונושם,

מול בתי הילדים, 

האם הם על גמר וקץ מעידים?

תחנה אחרונה?

הרי ההמשך הוא  -  מעבר לפינה!

שנה טובה לכל החברים,

לכל הגילים,

שכאן מתקהלים.