מדרכות מצויירות 2013
מדרכות בקיבוץ משה וילדי הגן
פעם עשו בגבעת חיים מדרכות באהבה ופעם ציירו על המדרכות, ויש מקומות בקיבוץ שאפילו יש שרידים לאותן יצירות אמנותיות.
משה דייג בנה מדרכות והיה מצייר עליהן -לעיתים קווים מעוגלים, דגמים ואפילו ממש ציורי אובייקטים כמו מכונית ואווירון.
הנה מה שסיפר משה דייג:
"...עם הגינון והבנייה נדרשתי גם לתת פתרונות להולכי הרגל. התחלתי ללמוד את מלאכת ריצוף המדרכות. וכך, באופן לא מתוכנן מראש, התחילה כאן אופנת המדרכות המצויירות. ליד בתי הילדים היו המדרכות מעוטרות בציורים מעולם הילד, וליד החברים הקישוט היה דקורטיבי."
וכך כותבת חנוש שראיינה את משה דייג:
"ואני, הכותבת את דבריו של משה, נזכרת כמה אהבנו כילדים לעקוב אחרי ידיו העמלניות של משה הבקיאות במלאכת הציור והבניה כאחת, במשך שעות היינו מרותקים אחרי ההתקדמות ביציקת המדרכות. עד היום יש בכמה מן הפעוטונים, נדמה לי שליד האופסט הישן, מדרכה מקורית מעשה ידיו של משה."
והנה מה שכתבה לאה רטר:
"בבוקרו של חג המשק, כשסעדתי קשישה בנווה-נועם (כמו שיזהר אומר – "השלמת הכנסה"), ישב מולי גדעון, שבא גם הוא לסעוד קשישה, ודיברנו. גדעון סיפר לי, בין היתר, כי בצעירותו, כשביקר בגבעת-חיים, אהב את המדרכות המצוירות שליד בתי הילדים. כך נזכרתי שוב בידידי משה דייג, ובימים שבהם היינו יוצרים שנינו בקרמיקה. אני הייתי שומרת עליו, כמצוות שושנק'ה, והוא היה מספר לי סיפורי בראשית שאהבתי.
כך סיפר לי כי בימי הקמת הקיבוץ, כשהגיע שלב המדרכות, הופקד הוא על סלילתן. לכולן היה אותו רוחב (צר למדי). כולן הובלטו מעט מעל פני הקרקע, לבל יכוסו בחול. כולן הובילו עד דלת הבית.
כשיצק את המדרכות לבתי הילדים יצאה אחת המטפלות והציעה שיצייר על המדרכה כדי לשמח את הילדים. אולי הייתה זו מרים קסטן, אולי טאה, לובה, מינה, אלקה, או מרים פרינץ...
שאלתי את מוישהל'ה: "ואתה בעצמך ציירת?" ותשובתו הייתה: "אני הייתי בסביבה..."
מזמן הוחלפו המדרכות והורחבו, נותרה עוד מדרכה לדוגמה בבניין של ה'פינה החמה', ועליה ציוריו הנאיביים של משהל'ה. אבל, צצו להן מדרכות אחרות – מקושטות ויצירתיות, הן מובילות לפעוטון של איילת, לבית של בתיה ואשר, לבית של משפחת ברוך ועוד... וגם לביתי שלי."
הערה של דן שגיא:
ציורי המרצפות למיטב זכרוני נעשו בשנים הראשונות של בניית הקיבוץ, כשמשה עבד בבניין, ובזה הוא נתן פתח לשאיפותיו האומנותיות שבשנים מאוחרות יותר התבטאו ביצירה בקרמיקה.
לטענת דן רק באזור הפעוטונים וגני הילדים שרדו מקצת מהמהדרכות המצויירות כי שם לא נעשו שיפוצים ושינויים רבים.
ומה יש לנו היום?
אקרשטיין ובטון חלק.
כי היום אין זמן ואין כסף להשקיע במדרכות וכנראה שאין גם רצון...
כי אנחנו בני התמותה שכחנו שלפעמים צריכים להסתכל מטה בענווה... ולהתענג על דברים פעוטים כמו איורים במדרכות.