חלקת הדשא האלוהית 2015 / היידי עפרון
אני זוכרת בעת ביקורי הרבים בקיבוץ, אצל סבא וסבתא שלי, (שמעון וליובה שיפמן), נזהרתי מאד לא לדרוך על הדשא, כי פעם מישהו מבוגר צעק עלי לא לדרוך על הדשא... (מי זה היה לדעתכם?...)
בעמוד של קבוצת הפייסבוק האקסקלוסיבית של גבעת חיים איחוד מופיעה תמונה של הדשא במורד בית וינה. כמו שמגדל המים הוא אחד מהמייצגים הבולטים (אם לא הא...) של הקיבוץ, כך גם הדשא הזה.
זוכרים שלפני זמן לא רב נעשה ניסיון להעביר את טקס שבועות מהדשא מרכזי?
קמה קול מחאה קשה בקרב החברים... וטקס שבועות חזר בהדרת כבוד לדשא המרכזי.
על הדשא 1974
אבל מה הסיפור עם כל הדשא הזה? מאיפה זה בכלל בא לנו?
הרי הוא צורך הרבה מים, שבכלל אין לנו בלבנט (שתי נקודות למחשבה - עכשיו יש לנו מים בהתפלה, ושנית יש גננים הטוענים שהדשא בכלל לא צורך כל כך הרבה דשא לעומת גידולים אחרים בגינה).
ליובל נח הררי, שכתב את "קיצור תולדות האנושות" יש ספר חדש שנקרא "ההיסטוריה של המחר".
בתחילת הספר הוא מסביר שהדשא הגיע ללבנט מאירופה. בשלהי ימי הבניים הדשא היה סימן היכר של אנשי אצולה, שלהם היה הכסף להשקיע במשהו שלמעשה לא הניב שום דבר מועיל במובן החקלאי.
לגבי הדשא הקיבוצי הררי אומר: "אפילו הקיבוצים - אשר לכאורה אין להם שום דבר משותף עם טירתו של הדוכס, אימצו בחום את הדשא כסמל להצלחה כלכלית ולחוסן לאומי. החידוש העיקרי של הקיבוץ הוא שמדשאת הקיבוץ היה מפעל קולקטיבי. בעוד שבפרבר האמריקאי כל מדשאה שייכת למשפחה אחת ומופרדת על ידי גדר, הנוף הקיבוצי הטיפוסי מאופיין במדשאות ענקיות ללא גדרות. המדשאה היא המקבילה הקיבוצית לכיכר העיר, וחלק ניכר מהחיים המשותפים בקיבוץ מנהלים על המדשאה (כפי שכתב מאיר אריאל, בן קיבוץ משמרות בשירו "אגדת דשא": יש ערימה של חבר'ה על הדשא").
"אפשר בהרף עין להבחין מי הוא קיבוץ מצליח, ומי קיבוץ כושל לפי מצבן של המדשאות."
והררי ממליץ לנו לסיכום לא לתכנן את הדשא בקדמת ביתנו, ולהוריד מעל כתפינו את המטען לא לנו שהגיע מאירופה, כחלק מתהליך גדול יותר, בו אנו לומדים ומבינים את ההיסטוריה בשביל להשתחרר ממנה...
נהדר לא?
בויקיפדיה בערך "גן הנוף הקיבוצי" כתוב על הדשא:
"המרכיב הדומיננטי של הדשא בנוף הקיבוץ התווסף רק לקראת סוף שנות ה-30, עד אז התמקדו הקיבוצים בשתילת עצים ושיחים. מרחבי המדשאות אט אט התפשטו בנוף הקיבוץ והקלו על חיי היום יום. הדשא תורם לשיפור המיקרו אקלים, שומר על רטיבות ועוזר למניעת סחף, אבק, בוץ ולכלוך. אולם תרומתם העיקרית של המדשאות היא ביצירת תחושת המרחב ששימש למרגוע ובילוי בשעות הפנאי של החברים. עם השנים נעשה שינוי בעיצוב הגן על מנת לייעל את אחזקתו, נוצרו מרחבים אחידים של דשא, אשר אמנם הקלו על עבודת הכיסוח, אך ביטלו חללים אינטימיים והפחיתו את הגיוון והעושר בגן".
%201973.jpg "ממחזור כב שתילת דשא בנעורים עם ההורים (זיגי קאול)חזור כב שתילת דשא בנעורים עם ההורים (זיגי קאול)")
מחזור כב שתילת דשא בנעורים עם ההורים (זיגי קאול)
ואצלנו - דן שגיא מספר:
כשישראל כץ חלם על העתיד הוא ראה בחזונו את "המדרון הצפוני של בית וינה כמקום לאירועים תרבותיים תחת כיפת השמים. הוא תיכנן להקים שם אמפיתיאטרון פתוח שישמש בקיץ תחליף לבית וינה חסר המיזוג. לי זכורות שלוש פעמים בהן כיוונה הסופי של בימת האמפי המתוכנן הוזזה על ידי טרקטורים, וזאת כדי לנצל בצורה האופטימלית את הפרשי הגבהים, כיווני הרוחות וגורמים נוספים בשטח. התוצאה הסופית נראית היום: במת בטון קבועה ודשא עם שיפוע. כאן אנו חוגגים את חג המחזור וכו', ובשאר ימות השנה מהווה המקום חלק מן הגן הציבורי של הקיבוץ."
מחזור כב שתילת דשא בנעורים -= 1973
אחד הריחות הכי נפלאים בעיני הוא של דשא מכוסח. לשמחתי הארכיון ממוקם במנהלה, לפני רחבת דשא גדולה, וכל יום חמישי או רביעי מגיע נציג הנוי ומכסח את הדשא. לפעמים כשרוחו של יגאל מוהר שורה עליו הוא עושה עיגולים מושלמים של כיסוח הדשא מול חדר האוכל (באמת.... תבדקו את הענין).
יום אחד נקום ויהיה על הדשא המכוסח ציור ענק כדוגמת קווי נסקה בפרו...
חיימקה ורדי מכסח את הדשא
ואי אפשר כתבה בנושא דשא ללא חיימק'ה!
חיימקה מספר על ראשית הנוי בקיבוץ, על הדשא הגדול - חנוש מראיינת
מי שתיכנן את הדשא היה האדריכל יוסף סגל, שהוא גם תיכנן את התשתית של הגינון הקיבוצי שלנו. הוא גם שיכנע את מוסדות הקיבוץ, שהסכימו להשקיע וללכת אחרי התוכנית הזו.
מהניסיון שלי בתור מדריך בגנים קיבוציים קרה לא פעם שהייתה תוכנית אבל ההנהלה לא יישמה את התוכנית, כי בדרך כלל הכסף לא הלך למטרות כאלו.
אני התחלתי לעבוד בנוי כשנה אחרי התחלת הנקודה. משה דייג היה איש הנוי הראשון בקיבוץ, אבל החלום שלו היה להקים את משק הילדים.
מקום העבודה הראשון שלי בקיבוץ היה גן ירק ומספוא. אני זוכר שמשה הציע לי לעבוד בנוי, ואני אמרתי שאני מוכן לנסות, כנראה, שקיננה בי המשיכה לעבודת הגינון, רק שלא ממש הייתי מודע לכך. ספגתי את האהבה הזו מאמא, שטיפחה את הכניסה לבית שלנו. אני זוכר את הבית של ההורים שלי בתל-אביב, אחרי שעברנו מירושלים ששם נולדתי. גרנו בצריף על שפת הים, ממש קרוב למים, ואמא גידלה צמחי תבלין בתוך פחיות של שימורים לאורך השביל שהוביל לבית.
ההמשך של האהבה הזו בא לידי ביטוי במחנה עבודה שלנו בפרדס חנה. הייתי בתנועת 'מכבי הצעיר' ונסענו בקיץ לעבוד בבית הספר החקלאי שם. עבדנו בהכנת ערוגות לזריעה, והמדריך קלט שיש לי חוש לגירוף, ומינה אותי להיות המגרף הראשי. כל החודש אני הכנתי את הערוגות - הן היו מדויקות וחלקות כמו השולחן הזה שלפנינו. הדייקנות בעבודת הגינון התחילה שם ונמשכת עד היום.
שלחו אותי לקורס של חודש במדרשה, ודי מהר הפכתי להיות איש הנוי המרכזי בקיבוץ.
באותה התקופה של ראשית הקיבוץ, כמעט ולא היו שטחי גינון ציבוריים, והתמקדו בעיקר בגינון מסביב לבתי החברים, בשכונות השונות. היו בעיות קשות של סחף כל חורף, וישראל כץ פתר את הבעיה הזו בעזרת בנייה של טראסות כורכר שמנעו את הסחף של דרך הכורכר (היום הכביש שעולה למגדל), ושל השטחים בין הבתים. אז לא היה נהוג לבנות טראסות בתוך שטחי המגורים, ואת ההצלחה הזו של הטראסות למדו מאיתנו עוד קיבוצים. זכות הראשונים שמורה לישראל כץ. הרעיון במקורו הובא מן העיבוד של שטחי החקלאות אצל הערבים.
הדשא הראשון במרחב הקיבוצי שלנו היה הדשא שממערב למזכירות (היום נותר ממנו חלק קטן), בזמנו הוא היה דשא גדול, עם שיפוע יפה כלפי המרפאה. ילדים רבים למדו להתגלגל עליו... את הדשא הזה שתלו נערים מקרית חיים ששהו פה בקיץ אחד למחנה עבודה (שנת 1955 - 1956 בערך). הם שתלו את הדשא ביחד עם חברי המזכירות, אני זוכר שנחמיה היה אחד מהם.
הדשא אז נשתל בצורה שונה לגמרי מהיום. היום נהוג לשים פלטות של דשא, אז הפרידו את השתילים, והשותלים עבדו בשורות, כל שורה חפרו גומות קטנות והכניסו את השתילים פנימה.
הסיפור של הדשא הגדול של היום, זה שמתחת לבית וינה הוא סיפור מעניין במיוחד.
אחרי שנבנה בית וינה (השנה היא שנת 1958-1959) והשלד עמד בכל הדרו, הוחלט לשתול דשא מצפון לבניין. השטח המיועד היה בגובה המבנה, (במישור אחד עם הרצפה של בית וינה), וממנו היה ממש מצוק שירד תלול כלפי צפון. ההפרשים של הגובה היו גם במורד שמתחת למועדון – רואים זאת היטב בתמונות.
אחרי שנגמרה שתילת הדשא במישור של בית וינה, ואפילו כבר מערכת ההשקייה הייתה מותקנת (כל ממטרה היה צריך להפעיל לחוד) הגיע לביקור מתכנן הגנים יוסף סגל. הוא ראה את מה שעשינו ואמר: תשמעו, חבל על השטח הזה, בואו נעשה כאן אמפיתיאטרון. ביחד איתו הגעתי למזכירות וביקשתי מהם להתחיל הכל מחדש. היה צריך להיות אמיץ כדי לעשות את השינוי הזה, בכל זאת השקענו עבודה וכסף רב. אני לא יודע איך, אבל הצלחנו. התועלת בשינוי הייתה כפולה – גם יצרנו מקום התכנסות טבעי בחוץ, וגם הקמנו את מגרש החנייה.
סגל הציע שאת האדמה שנפנה מן האיזור בזמן יצירת השיפוע נעביר למצד המזרחי של הכביש, וכך השגנו כמה דברים: הרחבת הכביש ויצירת מקומות חניה לרכבים הבאים לקיבוץ. עד אז הכביש היה צר ולא היה מגרש חניה. אז, בעצם, נוצר המצוק לכיוון מזרח.
כשזיגי שמע את התוכנית הוא בא ואמר: "על גופתי". הסיבה שבגללה הוא התנגד הייתה בגלל קו המים הראשי של מקורות, שעבר שם, ועתיד היה להיקבר מתחת למצוק של מגרש החנייה. אמרו לו שברגע שתהיה בעיה יחפרו ויגלו את הקו.
העבודה התחילה במרץ רב בעזרת שופלים וטרקטורים (נדמה לי שאז גם נוצרו הבדיחות המפורסמות על ישראל כץ שהוא מעביר הרים וגבעות ממקום למקום בלי בעיה...). שתלנו את הדשא מחדש, ואת התוצאה רואים עד היום.
בהמשך, (אחרי הרבה שנים, רק בשנות התשעים) נבנתה הבמה של הבטון שהשלימה את האמפי המיוחד הזה שנוצר. את שתילת הדשא עשו בעזרת גיוסי ילדים, ילדי כל הכיתות גויסו לשתילת הדשא.
היתרון של גבעת חיים הייתה בגישה חיובית לנוי. ההשקעה בנוי הייתה תמיד חשובה לכולם. היה צריך להשקיע בעבודה וגם במים. יחד עם זאת, אני גם זוכר מלחמות שלי כדי שהגזבר יסכים להשקיע בנוי, זה לא תמיד היה קל, הייתי צריך לעמוד מול כל הקיבוץ.
אני זוכר איך הלכנו כל הזמן בחול, עד שסללו דרכים יותר טובות. הגינון של השטח שלפני חדר האוכל מצד דרום, החל בשלב הרבה יותר מאוחר. בתמונות עדיין רואים את השטח הזה לא מטופח, במשך שנים עד שהתחילו לגנן אותו.
תודה לחייימקה!
אין על הדשא של גבעת חיים איחוד!