על הדשא הגדול 2015
23.8.2015
חיימקה מספר על ראשית הנוי בקיבוץ, על הדשא הגדול
מי שתיכנן את הדשא היה האדריכל יוסף סגל, שהוא גם תיכנן את התשתית של הגינון הקיבוצי שלנו. הוא גם שיכנע את מוסדות הקיבוץ, שהסכימו להשקיע וללכת אחרי התוכנית הזו. מהניסיון שלי בתור מדריך בגנים קיבוציים קרה לא פעם שהייתה תוכנית אבל ההנהלה לא יישמה את התוכנית, כי בדרך כלל הכסף לא הלך למטרות כאלו.
אני התחלתי לעבוד בנוי כשנה אחרי התחלת הנקודה. משה דייג היה איש הנוי הראשון בקיבוץ, אבל החלום שלו היה להקים את משק הילדים. מקום העבודה הראשון שלי בקיבוץ היה גן ירק ומספוא. אני זוכר שמשה הציע לי לעבוד בנוי, ואני אמרתי שאני מוכן לנסות, כנראה, שקיננה בי המשיכה לעבודת הגינון, רק שלא ממש הייתי מודע לכך. ספגתי את האהבה הזו מאמא, שטיפחה את הכניסה לבית שלנו. אני זוכר את הבית של ההורים שלי בתל-אביב, אחרי שעברנו מירושלים ששם נולדתי. גרנו בצריף על שפת הים, ממש קרוב למים, ואמא גידלה צמחי תיבול בתוך פחיות של שימורים לאורך השביל שהוביל לבית. ההמשך של האהבה הזו בא לידי ביטוי במחנה עבודה שלנו בפרדס חנה. הייתי בתנועת 'מכבי הצעיר' ונסענו בקיץ לעבוד בבית הספר החקלאי שם. עבדנו בהכנת ערוגות לזריעה, והמדריך קלט שיש לי חוש לגירוף, ומינה אותי להיות המגרף הראשי. כל החודש אני הכנתי את הערוגות, הן היו מדויקות וחלקות כמו השולחן הזה שלפנינו. הדייקנות בעבודת הגינון התחילה שם ונמשכת עד היום.
שלחו אותי לקורס של חודש במדרשה, ודי מהר הפכתי להיות איש הנוי המרכזי בקיבוץ. באותה התקופה של ראשית הקיבוץ, כמעט ולא היו שטחי גינון ציבוריים, התמקדו בעיקר בגינון מסביב לבתי החברים, בשכונות השונות. היו בעיות קשות של סחף כל חורף, וישראל כץ פתר את הבעיה הזו בעזרת בנייה של טראסות כורכר שמנעו את הסחף של דרך הכורכר (היום הכביש שעולה למגדל), ושל השטחים בין הבתים. אז לא היה נהוג לבנות טראסות בתוך שטחי המגורים, ואת ההצלחה הזו של הטראסות למדו מאיתנו עוד קיבוצים, זכות הראשונים שמורה לישראל כץ. הרעיון במקורו הובא מן העיבוד של שטחי החקלאות אצל הערבים.
הדשא הראשון במרחב הקיבוצי שלנו היה הדשא שממערב למזכירות (היום נותר ממנו חלק קטן), בזמנו הוא היה דשא גדול, עם שיפוע יפה כלפי המרפאה. ילדים רבים למדו להתגלגל עליו... את הדשא הזה שתלו נערים מקרית חיים ששהו פה בקיץ אחד למחנה עבודה (שנת 1955 - 1956 בערך). הם שתלו את הדשא ביחד עם חברי המזכירות, אני זוכר שנחמיה היה אחד מהם. הדשא אז נשתל בצורה שונה לגמרי מהיום. היום נהוג לשים פלטות של דשא, אז הפרידו את השתילים, והשותלים עבדו בשורות, כל שורה חפרו גומות קטנות והכניסו את השתילים פנימה.
הסיפור של הדשא הגדול של היום, זה שמתחת לבית וינה הוא סיפור מעניין במיוחד. אחרי שנבנה בית וינה (השנה היא שנת 1958-1959) והשלד עמד בכל הדרו, הוחלט לשתול דשא מצפון לבניין. השטח המיועד היה בגובה המבנה, (במישור אחד עם הרצפה של בית וינה), וממנו היה ממש מצוק שירד תלול כלפי צפון. ההפרשים של הגובה היו גם במורד שמתחת למועדון – רואים זאת היטב בתמונות. אחרי שנגמרה שתילת הדשא במישור של בית וינה, ואפילו כבר מערכת ההשקייה הייתה מותקנת, כל ממטרה היה צריך להפעיל לחוד.
הגיע לביקור מתכנן הגנים סגל. הוא ראה את מה שעשינו ואמר: תשמעו, חבל על השטח הזה, בואו לעשות כאן אמפיתיאטרון. ביחד איתו הגעתי למזכירות וביקשתי מהם להתחיל הכל מחדש. היה צריך להיות אמיץ כדי לעשות את השינוי הזה, בכל זאת השקענו עבודה וכסף רב. אני לא יודע איך, אבל הצלחנו. התועלת בשינוי הייתה כפולה – גם יצרנו מקום התכנסות טבעי בחוץ, וגם הקמנו את מגרש החנייה. סגל הציע שאת האדמה שנפנה מן האיזור בזמן יצירת השיפוע נעביר למצד המזרחי של הכביש, וכך השגנו כמה דברים: הרחבת הכביש ויצירת מקומות חניה לרכבים הבאים לקיבוץ. עד אז הכביש היה צר ולא היה מגרש חניה. אז, בעצם, נוצר המצוק לכיוון מזרח. כשזיגי שמע את התוכנית הוא בא ואמר: "על גופתי". הסיבה שבגללה הוא התנגד הייתה בגלל קו המים הראשי של מקורות, שעבר שם, ועתיד היה להיקבר מתחת למצוק של מגרש החנייה. אמרו לו שברגע שתהיה בעיה יחפרו ויגלו את הקו.
העבודה התחילה במרץ רב בעזרת שופלים וטרקטורים (נדמה לי שאז גם נוצרו הבדיחות המפורסמות על ישראל כץ שהוא מעביר הרים וגבעות ממקום למקום בלי בעיה...). שתלנו את הדשא מחדש, ואת התוצאה רואים עד היום. בהמשך (אחרי הרבה שנים, רק בשנות התשעים) נבנתה הבמה של הבטון שהשלימה את האמפי המיוחד הזה שנוצר. את שתילת הדשא עשו בעזרת גיוסי ילדים, ילדי כל הכיתות גויסו לשתילת הדשא.
היתרון של גבעת חיים הייתה בגישה חיובית לנוי. ההשקעה בנוי הייתה תמיד חשובה לכולם. היה צריך להשקיע בעבודה וגם במים. יחד עם זה, אני גם זוכר מלחמות שלי כדי שהגזבר יסכים להשקיע בנוי, זה לא תמיד היה קל, הייתי צריך לעמוד מול כל הקיבוץ.
אני זוכר איך הלכנו כל הזמן בחול, עד שסללו דרכים יותר טובות. הגינון של השטח שלפני חדר האוכל מצד דרום, החל בשלב הרבה יותר מאוחר. בתמונות עדיין רואים את השטח הזה לא מטופח, במשך שנים עד שהתחילו לגנן אותו.
הנטיעות של העצים לא תמיד היו מותאמות לגינון בתוך יישוב. לאורך הדרך העולה מן המרפאה למחסן הבגדים (היום הכלבולית) הייתה שדרה של עצי צפצפה לבנה. היינו צריכים להוריד את כל השדרה, כי בכל עונה של פריחה הרשתות של החלונות התכסו בשערות וממש גרמו לסתימת הרשתות. עוד דוגמא הייתה הנטיעה של עצי הפיקוס הדתי, שהלכלוך שלו הוא בלתי אפשרי. אדריכלי הנוף, עם כל הכבוד להם, לא תמיד מכירים כמו הגננים את העצים שהם ממליצים לנטוע.