ילדות כיתת גפן אראלה בורנשטיין לברון 2017
חודשיים אחרי שמלאו לי שש, כמעט חנוכה, נפתחה כיתה א'. הראשונה בגבעת חיים איחוד. זה היה מבנה בטון צבוע בחלקים של העץ בכחול, שהכיל כיתת לימוד, ובית הילדים: חדרי שינה, חדר אוכל ומקלחות (בית-כולל: היו ארבעה כאלו לכיתות הנמוכות של בית הספר). בבוקר למדנו בכיתה ובשעת הצהרים התאספו בו האימהות לשעת טיפול והנקה. מחזות מסקרנים עם תינוקות חמודים אחד אחד.
מנינו 14 ילדים, מהם 11 בנים ו3 בנות. רחל לבקוביץ הייתה המחנכת ולוטה אהרון המטפלת הראשית. רחל גילתה לתדהמתה ש11 ילדים עדיין מוצצים אצבע ויזמה מבצע לגמילה ששיאו היה מסיבת גמילה. הייתי קצת עצובה כי לא עמדתי במשימה. למעשה המשכתי למצוץ את האצבע עד אמצע כיתה ד'. אותה החליפה החלילית.
בכיתה א' הייתה שנת אחר הצהרים. לוטה שמה לב שתמיד בשעת שנת הצהרים מתחילה טיילת לשירותים, והחליטה שמשעה שתים אין יותר טיולים. יום אחד היינו צריכים מאד לשירותים, ומכיוון שפינת הבובות הייתה בחדר שלנו, ניצלנו את כל המכלים: קומקום וספלים והשקנו אותם ב"משקה חם ומהביל...
באמצע כיתה א' הגיעה אלינו ילדה חדשה מארגנטינה - שולה אופיר. ממנה למדתי לספור בספרדית עד 15 ושיר בשם: "ארוס קון ליצ'יה". גם השיר וגם הספירה שגורות עדיין בפי. שולה נקלטה במהירות הבזק, ומיד התחבבה על כולם. את הספרדית הדחיקה ב"מקרר" ועד מהרה דברה עברית רהוטה כמו כל אחד מאתנו.
בכיתה ד' הגיעה אלינו בת חדשה ממעוז-חיים לאה'לה שחר. ללאה היו פחדים כי הגיעה מישוב ספר קרוב לגבול. וכך קרה שבליל סערה של ברקים ורעמים העירה אותי ובקשה לעבור למיטתי. שמחתי לרעיון, הן די פחדתי בעצמי. נרדמנו שתינו בנחת עד שהגיעה שומרת הלילה – אולי לנדאו - ונבהלה מאד מהמחזה שנגלה לנגד עיניה: שתי בנות במיטה אחת. ליתר ביטחון העירה בפנס לתוך עיני. לא חלפו דקות ספורות ועוד שתי חברות הגיעו לתגבורת נעמדו מעל המיטה והחלו לדון במצב המביך והשלכותיו. אחר כך השאירו את השומרת, וזו הורתה לי לעבור למיטתי. עברתי למיטה של לאהל'ה רק שתניח לי לישון בשקט.
באותה שנה הכריזה לוטה המטפלת על הפרדת המקלחות, בנים לחוד ובנות לחוד. אלא שבני הכיתה חשבו שמאורע כזה מוכרח להיות מצוין בטקס כלשהו. וכך ארגנו הבנות מופע סטריפטיז לבנים. יהושע היה ממונה על התורים. לכל בן הוקצבה דקה וחצי של ציפייה. את הרעש והמהומה שבקעו למרחקים שמע מנחם צנגן האבא של גילי שנכנס לפתע כעוס למדי, ניגש אלי והחטיף לי סטירה מצלצלת. אחר כך נהיה שקט הן מהעלבון הן מרגשות אשמה ואולי באמת השעה הייתה כבר מאוחרת... אחרי כן היינו בשלים להפרדת המקלחות. ורק בכיתה ו' נעשה ניסיון נואש להציץ לבנות במקלחת, אלא שאנו הבנות הקדמנו תרופה למכה והתקלחנו בבגדים.
באותה שנה קרה לכתה מקרה קצת מפחיד.
היה לנו נוהג, פעם בשבועיים – חופש בצהרים. לא צריך לעלות לנוח במיטות, מותר לעשות מה שעולה על הדעת. לנו, הבנות היה בית שבנינו במו ידינו מכל מיני גרוטאות שמצאנו ליד הנגרייה. הבית היה בזלפי או קרוב לו. היינו עוברים בדרך בחדר האוכל לוקחים כיכר לחם. מוסיפים מפרי העונה ומעבירים את אחרי הצהריים במשחק דמיוני של משפחה.
יום אחד יצאנו - הבנות וגם הבנים, אך ילד אחד לא חזר. שמואל היה עולה חדש שעדיין לא נקלט ולא התחבב על הבנים. הוא כנראה יצא נעלב לכוון הקיבוץ ונעלם. למחרת באו הוריו המודאגים לבית הילדים, אני זוכרת את האימא המודאגת מורטת את שערותיה מרוב דאגה. באו מהמשטרה, בקשו מאיתנו לתאר את פרטי לבושו, כיצד נראה לאחרונה, וכו'. הייתה דרמה גדולה ורק לפנות ערב למחרת התברר כי הוא נסע אל קרובי משפחה בכפר נטר והוא בריא ושלם.
כיתה ה' - מחנה האדם הקדמון. לקחנו איתנו ציוד להכנת אוכל ושתייה, וחומרי בנייה כמו סנדות מעץ וענפים מבמבוק ושמיכות. הקמנו אוהלים אחרי שלמדנו תקופה ארוכה קשר ישר וקשר מוט. הקמנו מחנה. אחר כך בעזרת אמנון לוי, שהיה מאד מוכשר בתחום, בנינו מתקנים שונים כמו שולחן, מתקן לייבוש כלים, מגדל ועוד. התקשטנו בכל מיני צבעים ושרשרות. ובערב נערך משחק הדמיה בין שני מחנות. היה עלינו לשמור על המים שלא יגנבו לנו אותם. הין לנו סרטים על הזרוע, ומי שנתפס והתירו ממנו את הסרט נחשב כשבוי. נשבינו ונקשרנו לעצים. וכיד הדמיון פחדנו כהוגן. הפיפי השתחרר לנו ללא שליטה, קצת מהפחד וקצת מן העובדה שלא ידענו היכן אפשר להתפנות. וכשבאו לשחרר אותנו נשמנו לרווחה. כך חוויתי את הלילה. אבל בסך הכל חזרתי מלאה בחוויות ונהניתי. ואני זוכרת אפילו את השיר שלמדנו שם: נזמר פה נתופף את זמר הפראים \ סביב האש אנו נרקוד נאכל בשר טעים \ קשת חץ וחנית הוא נשקנו שלא יחטיא / באויב הוא ממית את הדוב הנמר והארי (לפי מנגינה ארגנטינאית).
כיתה ז' - משימות בר-המצווה.
את המשימה של נסיעה עצמאית לישוב אחר, מילאתי רק בחלקה. נסעתי עם אורה (ורד) לקיבוץ נצר-סירני, והגענו בשלום. אחר הצהרים ביליתי עם עיניה אכמון בביתה ובטיול בחורשת אורנים יפיפייה בערב הייתה לנו פעילות כיתתית עם משחק לילה, כשלפתע נפל התורן עם הדגל ומצא דווקא את הראש של אורה ונחת עליו. אורה הובהלה לבית חולים לטיפול, ואותי, למחרת היום ליוו עד לאוטובוס כדי שאגיע בדרך הקצרה ביותר הביתה.
משימה חשובה אחרת הייתה שמירת לילה. היא התחלקה לשתיים: שמירה עם השומרת סיבוב בבתי הילדים, ושמירה עם השומר. וזו חוויה מיוחדת במינה.
יצאתי עם פטר לנג לכיוון ההודייה, התיישבנו על גבעה באזור הבריכה. פטר סיפר על נמייה הטורפת את האפרוחים וצריך לתפוס אותה.
ישבנו דרוכים עוקבים אחר תנועות חשודות כשלפתע אני מבחינה בה! קראתי: "הנה היא!" כמובן שהרסתי את מומנט ההפתעה והיא נסה על נפשה. פטר כעס קצת, ליתר ביטחון ירה ירייה לכיוון התנועות החשודות אך ללא תועלת כמובן. חזרנו לבית השומרת לארוחת לילה שכללה: מקושקשת עם נקניק וציפס – מעדן מלכים.
את מסיבת בר-המצווה חגגנו בטקס רב רושם בו קיבלנו: תנ"ך שעון יד ומעדר-ביזמת אבא - אורי לברון, (תורה, עבודה ואחריות!). הצגנו לפני האורחים שהגיעו מכל קצוות הארץ הצגה. את שמה אני זוכרת במעורפל נדמה לי "קבוצת הנרקיסים". אבל הנושא זכור לי היטב: קבוצה של ילדים המסתירים ילדים מעפילים. אני עוד זוכרת שאת התפקיד הראשי מילא ינקי מירון ז"ל בכישרון דרמתי יוצא דופן.