פסח ראשון בבית וינה / על-פי סיפורה של גילה אגמון
רשם: יוחאי מירון, בתוכנו 793, 2000
השנה היא 1965. הימים ימי תחילת האביב. הציפורים כבר ניקו את הגרונות, וגם הביישנים שבפרחים כבר ניצבים גאים וזקופים בשלל צבעים וריחות.
אפילו אנשי העמל קשי היום, בקיבוץ הצעיר, גבעת חיים איחוד, עוצרים לרגע ממלאכתם, לשאוף אל קרבם קרני שמש אחרונות ואת משב הרוח של בין-הערביים.
רק אישה אחת אינה יכולה ליהנות מכל אותות השפע. כבר לילות רבים ששנתה טרודה וחלומותיה טרופים… בחלומה היא רואה קרפיוני ענק מסובים, דחוסים ומיוזעים, לאורך שולחנות אין סופיים, שרים מחרוזת שירי אביב, ונוגסים מן המצות. עיניהם כבר מזמן פוזלות אל תחתית התוכנייה – המלה סעודה אמנם מודגשת, אך נראית כרגע רחוקה מתמיד. והנה, האפיקומן. והתורנים הגיעו?… לא הגיעו? וצלחת הסדר… והמרור… הרבה מרורים… זוהי גילה, רכזת התרבות. שטופת זיעה היא נעורה לקול קריאת התרנגול, ובדרכה לצריף המזכירות, לישיבת הצוות, היא מוטרדת מן המחשבה: "יהיה בשר, או לא יהיה? הרי המצב במשק כה קשה עכשיו…".
בעודה הולכת, נתקלות עיניה במפלצת הבטון ההולכת וקורמת עור וגידים, לנגד עיניו המשתאות של הקיבוץ – המקום שהיה עד לא מכבר מגדל בבל של ברזל בניין, תבניות עץ, שקי מלט ומערבלי בטון, ושלימים ייקרא בית-וינה, ויהפוך למרכזה הפיזי והרוחני של גבעתנו.
ובישיבה – חג הפסח על הפרק. אחד החברים מזכיר את הפסח דאשתקד, ואת הצפיפות הבלתי נסבלת בו. גילה נזכרת במפלצת. הצעתה – לחנוך את בית התרבות החדש (הלא גמור) כבר בסדר של פסח – מתקבלת בהתלהבות. "הוצאנו מחדר האוכל את כל הכסאות והשולחנות, וסידרנו ברחבה שלפני הבמה ולאורך המדרגות". גם כשישראל כץ הביא מן המחסן את הציוד הישן – שולחנות עץ וספסלים – עדיין חסרו מקומות ישיבה. הפתרון היה – קרשים שהונחו על רגלי ברזל, "ובמקום חלונות ודלתות", נזכרת עכשיו גילה, "תלינו שמיכות".
בצד סידור האולם נמשכו גם ההכנות הקולינריות: קרפיונים שנכנסו חיים וקופצניים בצד אחד של המטבח, עברו מסכת התעללויות ויצאו דוממים, בצורת גפילטע פיש, מצידו האחר. כופתאות, מרק סלטים וכולי, "והכל תוצרת בית! לא כמו היום שקונים הכל מוכן", אומרת גילה בגאווה גלויה. והנה מגיע הערב הגדול. בית וינה מלא מפה לפה בחברים ("כמעט שלא היו נפקדים חברי משק") ואורחים (- "מהמאוחד, כמובן שלא"). את הסדר הנחה עדי נחמני, לפי ההגדה המיתולוגית של האיחוד. עמליה, בתה של יונה הורוויץ הפיקה בשכר (כן כן) ריקוד על פי שיר השירים. "מאד יפה ומוצלח היה". את האוכל הביאו מהמטבח בסירים צבאיים גדולים. הם הועמדו על הבמה, וכל שולחן שלח נציג, למלא את הקערות באוכל החם. האפיקומן? גילה אינה זוכרת בודאות, אך, כנראה, מצאו אותו. "החג היה מאד יפה, כולם נהנו". וכשהסתיים, נאלצה גילה להישאר עם יונה לנדסברג, שהיה אז המזכיר, בכדי לפנות את שאריות המזון, לפני שיגיעו אליהן הכלבים…
"אחרי כל חג הייתי כמעט חולה מרוב מאמץ", מסכמת גילה. "זה היה מבצע רציני. מזל שהיה צוות נהדר". "הרבה לא היה לנו כאן, אז ידענו כמה חשובים הם חיי התרבות", היא מוסיפה. ומה בדבר המסר לדורות הבאים, כנהוג במקומותינו? "איש איש בדורו. אני את שלי עשיתי. למרות שאני משתדלת להגיע לכל החגים, אני כבר לא מתערבת".
כותב שורות אלה רוצה לציין, כי לכל אורך הראיון, לא נאמר המשפט "פעם היה הרבה יותר טוב" אף לא פעם אחת. וגם זה משהו.
------
מי הנכדות של גילה אגמון שגרות בקיבוץ?
מאיה זהר ודורית נורקין