מספרים בגת בתוכנו 2018

לפניכם זכרונות של חברים מגת. אתם מוזמנים לשלוח לנו חומרים נוספים לעלון הבא.

עקיבא הורוויץ – עבדתי כ-30 שנה במפעל, בתפקידים של ניהול בייצור, ניהול כספים, ניהול שוק מקומי, ניהול רכש וניהול לוגיסטי. בשבילי דמות של אדם עם חזון ותרומה עצומה למפעל, היה אורי פולק ז"ל, שראה רחוק קדימה לאורך זמן. באשר למכירת המפעל? זו הייתה החלטה של הבעלים (גבעת חיים איחוד והמאוחד). לצערי הרב, מכירת מפעל היא דבר שאפשר לעשות רק פעם אחת.

תרצה מדיני – עבדתי בגת מ-1966 לסרוגין עד 1987, כשבין לבין נולדו ארבעת ילדינו. הייתי צעירונת בתחילת העבודה במעבדה ועבדתי עם נחמה זמיר מהמאוחד. בתקופת עבודתי נבנתה המעבדה הנוכחית של גת. אני רוצה לציין את שמואל פומרנץ מהמאוחד (עבדתי איתו על פיתוח תוצר מהקליפה שנקרא על שמו "שמיל") ואת אורי ורטהיימר שאיתו עבדתי, שהיה מנהל המעבדה וקיבל אותי מאד יפה. במעבדה היתה אוירה טובה ועבדו במסירות ואחריות ללא פשרות. תרמתי להעלאת הרמה המקצועית של המעבדה ובמקביל למדתי רבות מהצוות – רות הורוויץ ואלישבע מיכאלי מהאיחוד ועדי כהן, טרקה בדר ואלישבע ליגטי מהמאוחד. באשר למכירת המפעל, אני מרגישה שחבל, אבל זה היה צפוי ברגע שהתקשרנו לקוקה קולה. נראה לי שההתקשרות לקוקה קולה היתה בלתי נמנעת.

עירית ארבל – אבא שלי, משה פינק, עבד בגת בין 1967-1998 בדוד הקיטור, לב המפעל. הדודים אמנם בתקופה זו היו אוטומטיים אך היה צריך פיקוח מתמיד על כל מרכיב ומרכיב של המערכת האוטומטית. דודי הקיטור מספקים אנרגיה לכל תהליכי היצור ומופעלים ע"י מזוט ומצריכים בקרה תמידית של מערכת הדלק, המים וחשמל. כשהכל עובד בצורה חלקה החיים נוחים ואפשר לנצל את החדר הממוזג לדברים נוספים. אבא שלי בחר לעסוק בתיקון אופניים של חברים העובדים בגת (הכלי הפופלרי ביותר אז) תוך כדי הקשבה והסתכלות על מה שקורה על לוחות הבקרה. אבא היה בכוננות תמידית. בעיקר זכורות לי שעות הערב והלילה, קיץ וחורף וצאת השבת… בכל מזג אויר אבא היה "יורד" לגת עם אופנוע קטן ששירת אותו נאמנה עד אחרי גיל 90, והיה לאהבתו הגדולה. בראיון שאבא נתן לעלון בגת הוא סיכם: "העבודה מענינת מאוד ואני אוהב כל יום שבו אני עוסק במערכת הזאת".

גידי שקדי – בשנת 1956 הגענו מקיבוץ מנרה לגבעת חיים איחוד. אבא שלי, יצחק שקדי היה נגר במקצוע וחלומו היה להיות חקלאי וטרקטוריסט. את חלומו מימש כשהגיע לגבעת חיים. בתחילה עבד בפלחה ולאחר מכן נשלח לעבוד בבית החרושת גת. הוא החל כמפעיל קטפת תירס כשבגת עוד ייצרו שימורי תירס. לאחר מכן עבר לעבוד בבוטניה שהוקמה בגת ביחד עם שלמה ברגר ויצחק המאירי שהיה המנהל. הוא השתלב מהר מאוד והפך לאיש התחזוקה של המכונות במחלקה. בהמשך נשלח לגרמניה כדי לרכוש את מכונות המיון לבוטנים שקדים וקשיו. בתור ילד אני זוכר שאהבתי לבקר במפעל – לזלול בוטנים, שקדים ואגוזים שיצאו טריים וחמים עוד לפני שנארזו בשקיות וקופסאות. ריח הטיגון היה משכר ושלט בכל המפעל. אבא היה מאוד גאה וגם יצר קשרים הדוקים עם כלל העובדים והעובדות מהמאוחד וגם עם הפועלים מאליכין. כולם שמרו לו אמונים עד יום מותו. כשהמחלקה נמכרה למפעיל חיצוני אבא שלי עבד בגבעת חיים במוסך כמחסנאי ולאחר מכן כפנצ'ר מכר המיתולוגי של אופניים.

אודי ארבל – עבדתי ב"גת" מ-1988 עד 2000 כטכנאי אחזקה בקווי הייצור הסופיים (או כפי שנקראה מחלקת מכונות סגירה) ובשנתיים אחרונות כמנהל מחלקת מכונות סגירה. היתה לי תחושה כאילו כל גת היתה על הכתפיים שלי – קריאות במשך כל הערב והלילה שחייבו ירידה למפעל לטיפול בתקלות בייצור על מנת לאפשר עבודה שוטפת ללא בזבוז שעות עבודה, חומרי גלם ועמידה בתכניות הייצור. לגבי למכירת המפעל? דעתי חיובית – עדיפה ציפור אחת ביד משתיים על העץ.

נויה לס – עבדתי ב"גת" עשר שנים, משנת 1987-1997. עבדתי ב-"שיפינג" – אחראית על ייצוא המכולות ושינוען מהמפעל. "גת" היתה בית. אווירה של משפחה וביחד. הרגשנו שהמפעל שלנו וחשוב לנו לדאוג להצלחתו (בשנים שעבדתי המפעל אכן הצליח). עבדנו שעות רבות ולפעמים היינו מגיעים גם בערב לביצוע העמסת המכולות. צוות של עובדים משני הקיבוצים ועוד הרבה אנשים טובים מבחוץ. אני רוצה לציין באופן מיוחד את: אורי פולק, איש משכמו ומעלה, אישיות גם בבגרותו. והשני – חנוך מיכאלי שעבד איתי בהרמוניה, איש צוות מדהים וחבר. חנוך קלט אותי לעבודה במפעל (זו היתה השנה הראשונה שלי בקיבוץ), והקליטה של חנוך הייתה משמעותית מבחינתי. אני חושבת שבגת התרומה הייתה שרשרת של אנשים שאכפת להם מהמפעל שלהם ורוצים שיצליח. אחריות קולקטיבית מבלי לקבל שכר. האווירה הקיבוצית שגם שם הייתה גרמה לי להיקלט טוב יותר בקיבוץ. אני מוכרחה להודות שמכירת "גת" העציבה אותי מאד, למרות שכבר הרבה שנים המפעל אינו שייך רק לנו. אני אישית מצטערת שלא היה ביכולתנו להמשיך להיות הבעלים של המפעל שמי שהקימו אותו הם חברי קיבוץ.

משה פרץ – נקודה למחשבה… "לא הורגים פרה שמניבה חלב בשביל הבשר…"

נורית וולף – כשהיינו ילדים הייתה תקופת צנע, היה מעט אוכל ולרוב בלתי אכיל, בעיקר לבררנים. ממתקים לא היו. הדבר המתוק היחידי שהיה זה בשבת בארוחת בוקר, קיבלנו צלוחית מיני עם ריבה מדוללת או סירופ דבש שהיינו מורחים על הלחם. בבית החרושת עשו ריבה ומילאו  בצנצנות, היו שם שקים מלאים בסוכר, התפלחנו למחסן ו"לקחנו" סוכר וגם מכסים של הצנצנות הביתה. בבית ערבבנו את הסוכר עם מיץ לימון, שמנו על המכסה של צנצנות הריבה ואת המכסה שמנו על להבה של פתיליה, חיממנו עד שהסוכר נמס, הורדנו וקיררנו וכך עשינו לנו סוכריה, היינו מלקקים את הסוכריה הזו הרבה זמן.

אשר ישראל – בגת עבדתי שלוש תקופות: בחודשי החורף כשהייתה מנוחה מגידולי השדה, כטרקטוריסט וכמסיע פועלים בלילה למשמרת למפעל. בפעם השנייה כשהובטח לי לנהל את מחלקת האספטי בשנים 1989-91, ובפעם השלישית כשחזרתי משליחות חקלאית כמנהל מחסן חומר גלם ותמציות ותוויות ומדבקות מ-1996 עד 2006. הרגשתי גאווה גדולה בהתקופה הראשונה כשהמפעל עבר שינוי גדול ואכזבה גדולה בתקופה השניה עקב "מלחמות" הקיבוצים למינוי משרות לא מוצדקות וניפוח כח האדם להשגת הכנסות…

דורית סיון – עבדתי פעמיים בגת. פעם ראשונה בייצוא – משלוחים, ופעם שניה למשך זמן ארוך בשוק המקומי בתור אחראית על הסוכנים המקומיים בארץ בתחום משלוחים וחשבונות. נהנתי מהעבודה היות והיתה אוירה נעימה ותומכת. הכייף היה להסתובב חופשי במפעל, לטעום, ולצפות בכל שלבי העשייה בבוטנים, מיצים וכו'. בשלב מסויים כבר לא איפשרו סיורים, ועובדה זו גרמה לכך שילדינו ונכדינו כבר לא הכירו את המפעל באמת ולא הרגישו שייכות אליו. לדעתי חבל שמכרו את גת אבל כנראה זה היה הצורך.