סיפורו של מקום – בניין המרפאה / דן שגיא 2018
מזה חודשים עומד בניין המרפאה בשיממונו.
בניין שהיה כה מרכזי בשגרת חיינו. בניין שבו עבדו לאורך השנים חברות-אחיות, ממייסדות הקיבוץ, בנות קיבוץ ונקלטות. בבניין שכנו עם הקמתו שתי מרפאות:
1. המרפאה הכללית שבה חדר קבלה של הרופא, חדר טיפולים וחדר האחות.
2. מרפאת השיניים שבה טופלו שיני החברים/החברות והילדים.
ראשיתה של המרפאה בצריפון כחול שעמד בשכונת הצריפונים שהוקמה ראשונה בנקודה, אחרי הפילוג. הצריפון בן שני החדרים שימש את מערכת הבריאות במשך כשנתיים עד שהוקם הבניין הקבוע. מיקומה של המרפאה בשנים אלה היה בשכונת הצריפים.
כשנבנה בית קבע למרפאה, הוא הוקם במרכז הקיבוץ ליד חדר האוכל. בניין צנוע וקומפקטי שמשרת את הציבור בשעות מוסדרות, ומשמש גם כמקום מפגש להורים ומטפלות עם הצוות הרפואי.
לימים, גדל הקיבוץ וכך גדלו גם הצרכים. הוחלט להוציא את מרפאת השיניים מהבניין המשותף ולייחד את המרפאה רק לצורכי בריאות כללית. למרפאה נוספו תפקידים נוספים שדרשו מקום כמו חדר תרופות, חדר ישיבות לצוות ומחסן לחומרים רפואיים. לכן עבר הבניין שיפוץ פנימי והוספו בו חדרים. כן הוספו שעות טיפול נוספות.
וכך במשך כ-60 שנים הייתה המרפאה אחד ממרכזי החיים של הקיבוץ. בשכנות לה נבנו האיזולאטור ונווה נועם וממנה יצאו ההסעות לקופת חולים בחדרה.
כך, עד שהגיע היום שבו הוחלט לפתוח בקיבוץ מרפאה אזורית גדולה ומרווחת שתפסה את מקומה של המרפאה "הפרטית" של כל קיבוץ וקיבוץ באזור. עם השינוי נפגם ולו במקצת היחס האישי לכל חבר וחברה אל המוסד שנקרא המרפאה. הבניין הצנוע סיים את תפקידו אבל תמיד נזכור אותו בשם "המרפאה". ניזכר גם ברופאים ובאחיות שעבדו בו במשך השנים, ברכזי הבריאות ובשאר נותני השירות שהמרפאה הייתה להם כמעין בית שני.
נקווה שנדע ליצוק לבניין הישן תכנים חברתיים חדשים בשנים הבאות.