זכרונות אנטנה / יוסי בליך
כעת, כשעברנו לשידורים דיגיטליים באיכות נפלאה, נסגרה האנטנה המרכזית האנלוגית הישנה ומכיוון שהייתי בין אלו שתחזקו אותה, ביקש ממני דיויד שרון לכתוב כמה מילים. הכתבה מוקדשת באהבה והומור לחברים הותיקים שאינם עוד איתנו ואם פה או שם מישהו מצאצאיהם או קרובי המשפחה יפגע, אני כבר מבקש סליחה
כבר בגיל צעיר התאהבתי במה שנקרא טלוויזיה והמחלה רק מתחזקת מיום ליום. את הטלוויזיה הראשונה שלי קיבלתי מאדם אמיתי, טלוויזיה שחור לבן ששקלה 100 ק"ג והייתה שייכת ל-ז"ז (זאב זליגר). חצי שעה אחרי שהתחילה לפעול, החלה התמונה לרצד וחזי, בעלה של יונה קראוס שהיו חברים של אשתי, מצא פתרון נפלא – הוא הציע להעמיד מאוורר מאחורי הטלוויזיה, כך שיקרר אותה ואכן הבעיה נפתרה.
בנסיעה הראשונה שלי לקנדה מטעם פריגת בשנת 1979, ראיתי לראשונה טלוויזיה צבעונית והתאהבתי בצבע ממבט ראשון. זמן לא רב לאחר שחזרתי, רכשתי (ללא הסכמת הקיבוץ) טלוויזיה צבעונית 20 אינץ' לביתי הפרטי.
גם יזהר לנדאו ומייק גרינשפן רכשו באותו זמן טלוויזיות צבעוניות בניגוד לחוקי הקיבוץ ויזהר הרכיב את הטלוויזיה בארון הבגדים כדי להסתיר אותה. כשהיה מבקר אותם מי שהיה עלול להלשין לשלטונות, הם היו סוגרים את דלת הארון והסוד נשמר. מייק, שחזר משנת חופש, הביא טלוויזיה צבעונית מתוחכמת יותר עם טכנולוגיה של "אנטי מחיקון" שהיה מחזיר את הצבע לתמונה בערוץ הישראלי ששידר רק בשחור-לבן.
אבל לא עבר זמן רב ושלושתנו הובאנו לאחר כבוד לאסיפת הקיבוץ וזכינו לגינוי חריף על הפרת חוקי השיתוף בגח"א, כשיזהר אף נאלץ להתפטר מריכוז העבודה ולחזור לעבוד בפריגת. דוד קראוס זכר לי את הגינוי שנים רבות וכאשר מוניתי לרכז העבודה בקיבוץ, הוא והתנגד לבחירתי באסיפה, מכיוון שאין זה ראוי שבעל תפקיד קיבוצי כה בכיר יבחר לתפקיד אחרי שגונה באסיפה.
לא עבר זמן רב ויענקל'ה הורוויץ מזכיר הקיבוץ המיתולוגי, האיש והאגדה (אני מקווה שאתם מבינים שאהבתי אותו אהבת נפש) קרא לי ערב אחד לבודק'ה בזמן שהיה בתורנות שמירה ועדכן אותי שאחרי התיעצות עם אנשי הכלכלה בקיבוץ, הוחלט לרכוש טלוויזיות צבעוניות לחברים – תחילה לוותיקים ושנה מאוחר יותר ליתר החברים. הוא ביקש ממני לעזור בבחירה ובחלוקה לחברים.
אם איני טועה, את הוועדה ריכז אורי וולף, האיש למשימות מיוחדות של יענקלה והאפשריות היו טלוויזיה 20 אינץ' של "סילורה" שיוצרה בכפר מסריק וטלוויזיה 26 אינץ' של "פיליפס". העובדה המעניינת היא שחברים רבים העדיפו את הטלוויזיה הקטנה, כאשר הנימוק שלהם היה "מה אני צריך מפלצת כל כך גדולה בבית". מה שאומר ומלמד אותנו שבחיים – הכל יחסי.
באותם ימים התקין לעצמו כל חבר אנטנה על מוט גבוה וזמן רב מכל אחר צהריים, היינו מבלים על סולמות או גגות כדי לכוון את האנטנה הביתית לישראל והכי חשוב – לנסות לקלוט את שידורי הערוץ הירדני ששידר בצבע.
ושוב, האיש והאגדה, יענקל'ה המזכיר, הבין שכל אותו יער של אנטנות פרטיות מכער את נוף הקיבוץ, מה גם שהקליטה הייתה עלובה וכל ערוץ דרש אנטנה ייעודית ולכן, הוחלט שיש להקים אנטנה מרכזית לכל חברי הקיבוץ.
אורי וולף האיש למשימות מיוחדות, נקרא לדגל ויחד עם "סיגנל", חברה מתל אביב, הוקמה אנטנה מרכזית לקיבוץ. זה היה מוט נישא לגובה רב שהורכב על מגדל המים ועליו חוברו עשרות אנטנות, בכל הקיבוץ נחפרו תעלות, נסללו קווים ובא גואל לציון ואנטנה מרכזית לחברי הקיבוץ.
היה צורך לתחזק את האנטנה (בינינו – איכות הקליטה הייתה בינונית ומטה) ויענקל'ה ידע שאני חולה על טלוויזיות כשאתם זוכרים את הגינוי שספגתי באסיפה בגללה (הטלוויזיה) ולכן, בתור "עבודות שירות", נקראתי לדגל לעזור בתחזוקה. במסגרת זו יצא לי להיפגש בעיקר עם דור המייסדים ועליהם כמה סיפורים ואפיזודות ושוב – הכל רק מתוך אהבה.
באותם ימים שלט ללא עוררין דב רשב"ם, החשמלאי. החברים הוותיקים העריצו אותו, אבל בעיקר פחדו ממנו בגלל שהחשמל נתפס עבורם כטכנולוגיה מופלאה (יותר חשמל פחות עמל) אבל גם כעניין מסוכן מאוד שאין להתקרב אליו.
יום אחד, בביקורי אצל לוטה אהרון, ביקשתי ממנה לכבות את המכשיר (כך הוותיקים קראו לטלוויזיה) ולהפתעתי היא ניגשה לתקע החשמלי והוציאה אותו מהשקע בקיר. לשאלתי מדוע אינה לוחצת על כפתור ההפעלה של המכשיר (באותם זמנים הטלוויזיות היו בלי שלטים) היא הסבירה לי שדב לא מרשה להם לנגוע במכשיר ומותר להם רק להוציא או לחבר את התקע של חוט החשמל לשקע בקיר.
מישה נטע, חבר ותיק נוסף, ביקש ממני לבדוק מדוע הקליטה אצלו גרועה. מי שביקר אצלו ועדיין זוכר את ביתו, היה לו סלון קיר דקורטיבי מצופה באבנים וכשהגעתי לבקרו הוא סיפר לי שדב רשב"ם ביקר אצלו לפני שבוע ואמר לו: "מה אתה מצפה שבבית עם קיר אבן תוכל לקלוט טלוויזיה?" בעיית הקליטה נפתרה לאחר שחיזקתי חוט רופף וזכיתי לחבר ותיק נוסף.
זיוה שקדי (רום) הייתה מרכזת ועדת תרבות ומתוקף תפקידה, ביקשה ממני שלכבוד יום העצמאות אתלה דגל ישראל על קצה המוט של האנטנה המרכזית במגדל המים, שהיה המקום הגבוה ביותר בקיבוץ. כך כולם יוכלו לראות שבגח"א חוגגים וגאים ביום העצמאות וגם קצת להוציא עיניים לשכנים מהצד השני של הכביש ולהראות להם מי פטריוט גדול יותר.
בצעד קליל ובלב חפץ אני מטפס על המוט, אבל בחצי הדרך חטפתי פיק ברכיים ופחד גבהים והחלטתי על דעת עצמי, ללא אישור המוסדות (אני מזכיר לכם שיש באמתחתי כבר גינוי אסיפה אחד) לתלות את הדגל רק בחצי התורן.
זאת ועוד – לאחר שזכיתי לדרוך בבטחה שוב על הקרקע המוצקה, עדכנתי את זיוה שאני מסרב לטפס ולהוריד את הדגל. הוא המשיך להתנוסס על האנטנה המרכזית במשך שנים ובומבה ונורית רפאלי שאהבו טלוויזיה אפילו יותר ממני (לדעתי הם היו הראשונים בקיבוץ עם שתי טלוויזיות) היו מארחים אותי בביתם על כוס תה ולחם עם חמאה וריבה (איזה זוג נחמד הם היו) ומנסים שוב ושוב לשכנע אותי להוריד את הדגל, כי לדעתם הוא מפריע לקליטת שידורי הערוץ הסורי, בו שודרו סרטים רוסים שהם כה אהבו. לצערם סירבתי שוב ושוב בגלל פחד גבהים.
כיום, אצלי המחלה רק מתעצמת ובכל פינה בבית שלנו מותקנת טלוויזיה חכמה כאשר חדר שלם מוקדש לטלוויזיה ענקית בגודל 85 אינץ' וכן – אל תאמינו למי שמספר לכם, הגודל כן קובע.
כעת, כשעברנו לשידור דיגיטלי מרכזי והכל עובר דרך סיבים אופטיים, אני רוצה להודות אישית לוועדת תקשורת וחברי דיויד שרון על איכות השידור והתמונה בשידורים הדיגיטליים החדשים, שקיימת בזכות משוגעים לדבר. כמו כן, אני רוצה לעדכן את חובבי הספורט שבקרוב יתווספו ערוצי ספורט נוספים מדובאי אבו דאבי ועוד (זוכרים את הערוץ הסורי?) עם שידורי ספורט מכל הליגות הבכירות ברחבי העולם, ללא עלות כספית.