ד"ש מהמתנדבים / שמעון אופיר 2020
לאורך השנים הגיעו לכאן אנשים מכל רחבי העולם: תלמידי אולפן, מתנדבים, משתלמים, עוברי אורח וציפורי נוד שנחתו באקראי.
לרבים מהם הפכה שהייתם בארץ ובקיבוץ לחוויה מכוננת שהשפיעה על חייהם, על התנהגותם ועל ראייתם את סביבתם ואת העולם כשחלקם ממשיכים לשמור על קשר אישי שלעולם לא נס לחו ולא פג תוקפו.
לפני מספר חודשים יצא לאור בברזיל "יומנו של קיבוץ", ספרה של קליאה שיאבו, פרופסור אמריטוס בפקולטה להיסטוריה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ריו דה ז'ניירו.
הספר, בשפה הפורטוגזית, מבוסס על יומן שכתבו קליאה ובעלה ויקטור בעת שהותם בת שמונת החודשים בישראל בשנת 1964, ארבעה מהם בגבעת חיים איחוד ומשחזר את קורותיהם ותובנותיהם במדינה ובקיבוץ של הימים ההם. אירועים אלו הפכו לחוויה מכוננת בחייו של זוג צעיר ואידיאליסטי שחלם על האפשרות להנהיג שינויים בזירה החברתית בארצם.
בשנת 1964 שלטה בברזיל חונטה (דיקטטורה של גנרלים) שפתחה במסע של רדיפה, כליאה וחיסול של יחידים וגופי שמאל אופוזיציוניים. קליאה, אז דוקטורנטית בפקולטה להיסטוריה, קיבלה מידע מידיד המשפחה ששמה מצוי ברשימות של מבוקשים.
בסיוע דוד יהודי, בעל קשרים עם הממסד הבטחוני בישראל בשל תרומתו לרכש נשק בזמן מלחמת העצמאות (על שמו קרואה כיכר זיכרון קטנה ממזרח למלון המלך דוד בירושלים) נמלט הזוג במהירות וטס לישראל.
פרופסור רענן וולקני פנה לשלמה גל שיעשה מאמץ לסדר מקום עבורם בקיבוץ וכך הגיעו ויקטור וקליאה לגבעת חיים, כאן שוכנו בדירה הקטנה הצמודה לדירתם של אגי וחיימקה ורדי.
ויקטור עבד בהודייה עם עודד וחנוך בן אור ודוד קראוס ובהמשך עם יענקלה ואיתי ברפת. קליאה עבדה רוב הזמן במטעים עם הצוות ההונגרי המיתולוגי: משה מוהר, אלכס בנאי וצבי פריד ואיתם חברים צעירים כאליעזר רטר, מוקי ארנוני, ציון הפועל השכיר ובנות מהגרעין המייסד של מגל שקיבל את הכשרתו כאן.
לעיתים סודרה לעבודה במטבח עם ריבה מלי, אימו של יואל, רודה שחר, דבורה צנגן ויונה אופיר אשר על העוגות. בספר מתואר בערגה המפגש הבלתי אמצעי והפתוח עם חברות וחברי הקיבוץ שפתחו את דלתות דירותיהם הצנועות ואירחו אותם לשיחה על כוס קפה ועוגיות של פרומין: אגי וחיימקה שכניהם, עזרא ורבקה שמש, ששון ואיה, ותמנע ואני שגרנו אז, לפני הולדתו של יניב, בדירה קטנה בשכנות לגבי פלד בשכונת הקוטג'ים. בנובמבר 1964 קיבל הזוג אור ירוק לחזור לברזיל, קליאה הייתה בחודשי היריון מתקדמים ובתחילת 1965 ילדה את בתה הראשונה, לה ניתן השם העברי נורית. שנתיים לאחר מכן נולדו התאומים מילה וברונו.
המשכנו לקיים איתם קשר באמצעות גלויות מבוילות המתקפלות לשלוש לגודל מעטפה וכעבור מספר שנים הקשר נותק. בעידן האינטרנט ניסיתי, לשווא, לאתר את מיקומם וכך נגנז ביקורם כאן כזיכרון מן העבר. בתחילת 2017 התקשרה אלי היידי וביקשה לעזור לה בפיענוח מייל בלתי ברור שהתקבל מברזיל ובו מספר שמות, ביניהם שמי. בפתחי את המייל, נעתקה נשימתי ולא האמנתי למראה עיניי: כמו מהאוב עלתה דמותם של שני אנשים שהקשר עמם אבד לפני 50 שנים. על החתום: קליאה שיאבו, עכשיו פרופסור אמריטוס של אוניברסיטת ריו השוקדת על כתיבת ספר המבוסס על היומן שנכתב ב- 1964 ורוצה להגיע לביקור בישראל ובקיבוץ להתרשם מההתפתחויות שחלו מאז, כהכנה לכתיבת ספרה.
המיילים התחילו לזרום הלוך ושוב ללא הפסקה. שאלות, הצעות ופרטים לקראת הביקור ובחודש אוקטובר 2017 הגיעו לישראל קליאה ובתה מילה (ויקטור נפטר ב-2011) ולאחר ביקור של מספר ימים בתל אביב ובירושלים, התארחו בביתנו באור עקיבא במשך 10 ימים.
השיחות התארכו עד מאוחר בלילה, כאילו המשכנו בנקודה בה נפסקו לפני יותר מ-50 שנים וקליאה הוכתה בהלם מתמונת המציאות של ישראל כיום, שהיא כה שונה מזו שהייתה חרוטה בזיכרונה מאז.
היא ביקרה בקיבוץ, שוחחה עם אנשים ונוכחה בהתפתחויות והשינויים הרבים שחלו גם כאן. התרשמתי שעד יום ביקורה האחרון לא הצליחה לעכל ולהפנים את תמונת המציאות שפגשה ואכן, נדרשה שנה שלמה נוספת לאחר שובה לארצה, על-מנת לעבד ולהביא לביטוי את תובנותיה כפי שמובאות בספרה.
זה ספר מלא אהבה לארץ ולאנשיה המשחזר באותנטיות, במבט של זר שנטה ללון, את הסצנה האנושית והחברתית של ישראל ושל הקיבוץ אז והיום.