חברת הילדים של פעם / שלמה כהן עם דן שגיא 2022
אומרים שהיה כאן שמח: במלאת 70 לגבעת חיים איחוד, מספר דן שגיא על מציאות חייהם של הילדים בחברת הילדים בקיבוץ ועל הילדות כהכשרה לחיי קיבוץ
בשנים עברו, אמורה הייתה חברת הילדים להיות קיבוץ אוטונומי של הילדים והנערים בקיבוץ, מעין קיבוץ בזעיר אנפין.
היו שם ממלאי תפקידים מבין הילדים (כולל ילד/נער שהיה מזכיר חברת הילדים) ועדות ופעילויות עצמאיות, בחלקן ללא מעורבות של המבוגרים ובמקרים אחרים, עם מעורבות מינימלית שלהם. הייתה ועדת תרבות, ועדת טיולים, ועדת צופיות וגם ועדת אופניים, שהייתה אחראית על חלוקת הזמן לרכיבה בין הילדים בשימוש באופני כל קבוצה. אם ילד קיבל אופניים מקרובים או הורים, הוא היה חייב להכניס אותם "לסידור" ולא לשמור אותם לעצמו. אי עמידה בדרישה זו, גררה עונש שהוטל עליו בידי מזכירות חברת הילדים.
לפעילויות השונות היה צורך במקום התכנסות, בנוסף לחדר-האוכל של הילדים שאכלו את כל ארוחותיהם בנפרד מההורים. חדר האוכל של הילדים שהיה בגבעת חיים מאוחד, פורק שם במלואו ונבנה מחדש אצלנו כמועדון, שהיה המקום בו התרכזו הפעילויות.
זה היה הצריף הגדול והמרווח ביותר אשר שקק חיים לאורך שעות ארוכות באותן שנים. שם היה מקום הריכוז החברתי המרכזי והחשוב ביותר בו התקיימו שיחות חברה ומסיבות. בשיחות החברה דנו, בין השאר, בנושאים שהעלו הילדים, אך גם בדברים שהעלה המבוגר שריכז את החברה.
התוצאה המקווה מפעילות חברת הילדים, הייתה החינוך, ההדרכה וההתנסות שתהפוך אותנו באופן טבעי לחברי קיבוץ מבוגרים בעתיד, קצת כמו הכשרה שקיבלו רבים מהוריהם בחו"ל לפני שעלו ארצה.
כך הכרנו מושגים כמו אחריות קבוצתית ואישית, עבודה, קבלת החלטות דמוקרטית ומרכיבים מקבילים לאלה של חברת המבוגרים בקיבוץ. לכל קבוצה היה מדריך שהיה פעיל מאוד ומילא תפקיד מרכזי בחיינו. המועדון השלים את שאר הצריפים והמבנים שיועדו לחדרי שינה (שלושה ילדים בכל חדר) שש כיתות לימוד, שירותים ומקלחות.
עם הפילוג, יצאנו בשנת 1953 (הילדים הבוגרים) ממסגרת בית-הספר בגבעת-חיים מאוחד ועברנו ללמוד ב"רופין". עדי נחמני פנה לתנועה ושם נאמר לו שכדי להקים בית-ספר כאן, עליו לאסוף ילדים מתנועות הנוער בעיר (ירושלים, כפר-סבא ועוד) ולצרפם לילדי הקיבוץ, היות ולא היתה "מסה קריטית" להקמת בית-ספר ללא חיזוק מבחוץ ואכן, הוא הצליח לארגן ילדי חוץ שתגברו את קבוצות הילדים כאן, מילאו את הכיתות ויצרו את הנדרש לצורך הקמת בית-הספר.
זכורים לי "מחנונים": מחנה צופי שהקמנו בהתחלה ליד נחל חדרה, שמימיו היו אז מספיק נקיים, כך שקפצנו לנחל, שחינו ושיחקנו בו, כשמחנה הצופים נמצא לגדותיו, כולל גשר צופי שהקמנו מעל הנחל. נשארנו לישון שם וקיימנו פעילויות ומשחקים צופיים לאורך היום והלילה.
הייתה הפרדה ברורה בין השכבות, הצעירה והבוגרת. מזכירות חברת הילדים החליטה גם על טיולים, שמומנו חלקית ע"י הקיבוץ וחלקית באמצעות תשלום על עבודת הילדים בגיוסים בענפי המשק שנעשו לשם כך.
לפני שהיה איסור על קטיף פרחי-בר בישראל, היינו קוטפים אותם ומוכרים את הפרחים, ובתמורה קיבלנו כסף לפעילות של חברת-הילדים וגם כתרומה לקרן-הקיימת. כשעשינו דברים אסורים (כמו גניבות בקיבוץ ומעשים אחרים) מי שנתפס היה מקבל עונש. בין שאר העונשים היו הרחקה מחברת הילדים, איסור על יציאה לטיול או למחנה ועוד מגוון עונשים שנחשבו אז למקובלים.