"הנקודה" / נורית וולף 2022
כאשר הייתי ילדה, עלו השופלים הראשונים על השטח של "הנקודה החדשה", גבעת-חיים איחוד (שם שניתן מאוחר יותר, לאחר התלבטות).
הייתי הולכת עם אבא, ישראל כץ, לראות את העבודה בגבעה וזה היה מרגש ומסקרן. אני זוכרת את הנטיעות של ט"ו בשבט הראשון בנקודה החדשה, עוד לפני הנחת אבן הפינה. היה מרגש מאוד, הלכנו ברגל מהמאוחד לשטח שם ניטעו האקליפטוסים ליד הכביש (מתחת לביתם של אברמל'ה שמיר ויוסי כפרי) מצד שמאל של הכניסה לקיבוץ. באותן נטיעות ניטעו שם גם שלושה עצי שקמה על-ידי שלושת הדורות של משפחת בן אור – סבא הפנר, חיים בן אור ועודד בן אור.
ישראל כץ היה המוכתר של הקיבוץ ותפקידו היה המקשר בין הקיבוץ לכפר הערבי מנשיה שהיה על יד הקיבוץ. הערבים היו עולים עם העדרים שלהם על השדות שלנו, עשו נזקים גדולים והיו עימותים. מנשיה היה כפר ערבי טיפוסי. תרנגולות ערביות ועיזים הסתובבו בחצר, מסביב היו מגורי האנשים, בבתי חימר כשליד כל בית הייתה סוכה ובתווך הייתה רחבה פתוחה עם חול מהודק וחמרה. הכפר לא היה גדול, נקי למדי והיו בו כמה משפחות. לא היו מקלחות, רק כמה ברזים בחוץ שלידם הייתה שוקת עם מים להשקיית החיות.
בשבתות הייתי הולכת עם אבא לבקר בכפר. ישבנו בסוכה על מחצלות. אבא דיבר איתם ערבית (שלמד מהם) ואני ישבתי צמוד לאבא והסתכלתי על מה שקורה מסביבי.
אני זוכרת שהם הגישו לו קפה בספל קטן והוא כנראה לא אהב את טעמו שהיה מר ובהסתר היה שופך את הקפה מאחור. אבל אז הם ראו שהוא גמר את הקפה ומילאו עוד פעם את הספל.
היחסים של אבא עם אנשי הכפר היו טובים, אבל הוא ידע גם לדרוש מהם. הוא דיבר איתם בשפתם וזה עזר מאוד לקשר איתם. הייתה לו אוטוריטה בין אנשי הכפר. אני לא הרגשתי שום פחד וגם לא איום מצידם. לא הייתה כל תחושה של יריבות או אנטי. הכפר שכן בין התחנה למתחם "לב הפרדס" ועד היום ישנם שם האקליפטוסים וגם שיחי צבר ורימונים.
בתקופת הפילוג הייתי מעורבת מאוד בעניינים כי אבא שלי היה פעיל, כמפ"איניק שרוף. בכיתה אצלנו היו ילדים שהוריהם היו בחילוקי דעות והתלבטו לאיזה צד להשתייך, אז היו לנו הרבה ויכוחים בכיתה.
אבא היה בין שמונת החברים הראשונים שהקימו את גבעת חיים מאוחד וליוויתי אותו בעבודתו כל השנים.
הוא הקים את הקיבוץ הראשון ואת הקיבוץ השני, "הנקודה החדשה". במשך כשלוש שנים הוקם קיבוץ חדש לתפארת: מגדל המים, חדר אוכל, מגורים לחברים, בתי ילדים, לולים, רפת ועוד ועוד. הרעיון הכללי היה לבנות את הקיבוץ בצורת עיגול, כשבמרכז מבני ציבור, חדר אוכל, מבני הנהלה ותרבות ומרפאה ומסביבם מעטפת של בתי ילדים בין שתי שכונות של חברים ומבני המשק בצד המזרחי.
מי ייתן ונדע להעריך, לשמור על הקיים ולאהוב את מה שיש לנו.
אני חושבת כי הפעם, במלאת 70 שנה לקיבוץ, מגיעים, "תפוחי הזהב" לכל אותם חברים, החלוצים שעזבו את ארצם וביתם, עלו לארץ "לבנות ולהיבנות בה", באו להקים קיבוץ, השקיעו ככל יכולתם והבנתם למען הכלל בתנאים לא קלים והקימו קיבוץ למופת, אחד היפים בארץ.