יום הזכרון בגבעת חיים איחוד 2015 / לאיור אסטליין
23/06/2009
כרגיל, הגענו לבית הקברות בדקה לשתיים.
כרגיל, נעמדנו במקום הקבוע, מאחורי דובי קרול.
כרגיל, המבט נשלח מיד אל האופק, אל תמונת הנוף היפה ביותר בקבוץ.
כרגיל, המבט הבא הוא לצדדים. ואז ראיתי אותם.
את החללים.
לא את אלו שנמצאים שם למנוחת העולמים שלהם.
את החללים שנפערו בקבוצת החיים.
אי אפשר היה להתעלם מהמספר המועט של הנוכחים בבית הקברות.
אחר כך יזהר אמר שרבים נפטרו, אמא אמרה שבטח יש לאנשים טקסים אחרים,
אבל אני חשבתי על משהו אחר.
על מותו של הזכרון.
לאנשים מזדקנים כמוני, השמות על האבן הם הרבה יותר משמות על אבן.
אמיתי היה הבעל של שולה, המטפלת שלי. ליוסף בן אור הבאנו את הטרנזיסטור
המקולקל כדי שאפשר יהיה לשמוע "שירים ושערים". לאיתן רותם הרענו בשאגות
מסביב לבריכה. נבות הישראלי היה איתי בנעורים. לירון לנג הקשיב בעיניים פעורות
לסיפורי לבנון שלי כשעבדנו יחד בהודייה ודותן כהן היה עם אח שלי בכיתה.
לאנשים מזדקנים כמוני, השמות על האבן הם הרבה יותר משמות על אבן.
ואולי משום כך, חלק הארי של הקהל בבית הקברות היה בגילאי 40-90.
סביר להניח שאנשים מתחת לגיל 30 בקיבוץ לא הכירו מימיהם איש מחללי
צה"ל שחיו בקבוץ.
זו בשורה נהדרת עבורם והלוואי שכך יימשך, אך באופן פרדוקסלי, ככל שמספר
התושבים בקבוץ יעלה, כך יפחת מספרם של אלו הנושאים את הזכרון.
שאלת הזכרון הלאומי והאישי והנחלתו (שבאה לידי ביטוי חריף יותר ביום השואה) היא
סוגייה חשובה במישור הלאומי, אך אותי היא העסיקה במיוחד כאשר שוטט מבטי
על החללים שנפערו בקבוצת החיים שניצבה שם מתחת לאורנים האדירים ביום הזכרון האחרון.
"אל תשכחו את מלככם הגווע", מפציר קווין קוסטנר בתפקידו הטוב ביותר עת גילם
את ג'ים גאריסון בסרט "ג'יי.אף.קיי: תיק פתוח".
האם בעוד כמה שנים יתם הזכרון לגווע שם, על צלע הגבעה, אל מול תמונת הנוף היפה ביותר בקבוץ?