ראשית הטלוויזיה בגח"א / סימה שרי
בראשית (ואנא, וזאת לאורך כל הדרך, אל תצפו ממני לנקוב בתאריכים) בראשית היה רק מקלט טלוויזיה אחד, בחדר האוכל היה, כמובן.
כשנוסף שני, היה גם במועדון. הם ניצבו, כל אחד, על מדף רם ונישא, והיו נעולים בארגזים שנבנו עבודת יד, לפי מידה "אישית", על ידי הנגרים שלנו. מפתח היה רק אחד, לממונה מטעם. תקופה ארוכה היה זה מוסה, משה עכה זכרו לברכה. רק לו מותר היה לפתוח, רק לו מותר היה לסגור. יותר מזה – רק הוא ידע איך מדליקים, איך מכבים, ואפילו איך עוברים מערוץ לערוץ ידע!
אי אפשר שלא להודות שהיה משהו נחמד באירוע החברתי הזה, בצפייה יחד. התכנסו, הגיבו, התווכחו, צחקו.
מתי שהוא כבר היה ברור, כלומר האסיפה הכללית – אותו מוסד שבו היינו שותפים מדי פעם גם להחלטה אם לרכוש, אם אמנם דרוש, טרקטור חדש לפלחה, למשל, וכדומה. אותה אסיפה החליטה ש"מחלקים טלוויזיות", וכבכל תחום, זאת יש לציין לשבח ולא לשכוח - ותיקים תחילה!
מה שקרה הוא, שאז קמו ותיקים - ואני מודה, אנו ביניהם - ואמרו: ברוך שהגיענו, אבל, אם מוציאים סכום כזה - ועוד על מותרות כאלה, הרשו לנו להחליט, מה אנו מעדיפים. רוצים מזגן! לצפות, אמרנו לעצמנו, הן תמיד נוכל בחדר האוכל. זה היה די מהפכני - העמידה על הזכות לבחור, ועוד בקרב דור המייסדים! אחרי לא מעט דיונים, הכריע הציבור בחיוב.
לשם דיוק, יש לציין (וזכרו את בקשתי לא לשאול מתי התרחש כל צעד כזה), כי בין לבין, עוד הייתה תקופה, שבנוסף לשתיים הנ"ל היו גם כמה טלוויזיות בחדרים פרטיים – זאת, אצל מי שהיו מוגבלים פיסית מלצאת מן הבית, ליהנות מן הסרט השבועי בבית וינה ומאירועים אחרים.
גם משפחות שכולות קיבלו את מכשיר הפלא.
אנו, השכונה שלנו, לנו הייתה הטל' של משפחת נבון. עם הזמן - לא רב מדי - ידעה חנה, שהייתה מרותקת לכיסא גלגלים שנים לא מעט, מי אוהב מה, וכבר דקות אחדות לפני, היתה מזכירה - בשיטת "מרפסת מול מרפסת" - שלא יחמיץ. ובתוכניות חגיגיות במיוחד, הייתה זו התאספות רבתי של כל השכנים, וחנה דאגה אז גם לשולחן ערוך, ושיוותה לכך אופי של מסיבה. אין לי ספק, שזה היה גם מטרד בשבילם. אני, למשל, הייתי מכורה לארצ'י בנקר - "הכל נשאר במשפחה", סידרה, שהם ממש לא אהבו. אבל, מה זאת אומרת, תמיד קראו לי.
חלוקת המותרות הללו התרחשה קצת לפני החורף, המזגן היה אז לצינון בלבד, ואנשים היו צוחקים עלינו: "נו, איך היה לכם אמש, תכניות מעניינות? נהניתם?" אחר כך התרגלו, ובקיץ זה הצחיק אותם פחות.
יום אחד, קמה אישה אחת, שקטה מטבעה, לא עסקנית או פעילת ועדות, ואומרת לי, אף מכריזה: "חייבים לספק לכם טלוויזיה!" ואני: "הרי בחרנו, ואנו שלמים עם זה. בבוא היום, כשירכשו לכם מזגן..." והיא: "זה לא אותו דבר! אתם הרי לגמרי מחוץ לעניינים. הרי אינכם יודעים כלל על מה מדברים סביבכם בארוחת הבוקר." (בארוחת הבוקר! אם לא שמתם לב...) הייתה זו טוטה לס. קופירייטרית אמיתית! כיום, הלוא, זהו נוסח הפרסומת להעלאת הרייטינג: "אל תחמיצו! על כך ידברו הכול מחר בבוקר!" אחר כך כבר היו לכולנו טלוויזיות. ומזגנים.
כשקרב הזמן בו גם אנו עמדנו לקבל מקלט, השביעתנו חנה להמשיך לצפות אצלם, לפחות בתוכניות חגיגיות. היא אמרה: "איתכם, זה לא כמו בלעדיכם". נכון, אם כן, שהיה משהו נחמד באותה צפייה בצוותא, זו שבראשית הדרך. אנו, בכנות, הבטחנו. אלא שלא כל כך הרבה זמן קיימנו.
איכשהו, למקלטי הטלוויזיה השונים, התגבשו גם קהלים שונים. זכור לי במיוחד ערב אחד, מוצאי שבת אחת. עליתי למועדון לצפות גם אני בתוכנית. בצביעות רבה ישבתי בכיסא אחורי, ופניי אל המסך. אינני אומרת שקיבלו את פניי לא יפה, בשום אופן לא. אבל, מבטים מופתעים אפילו תמהים היו גם היו. גם דחיקות מרפקים ראיתי. יושבי המועדון. כולם צעירים, כולם בחורים, התוכנית היא סיכומי הספורט השבועיים. בקיצור – מה לידידי בביתי. למה שלא יתמהו. ראיתי, הבנתי, ולא זזתי ממקומי. היה זה ערב ארוך. השעה כבר מאוחרת. איש לא פורש לפני הסוף, ולהפתעתם, גם אני בין המתמידים.
שעת חצות קרבה. על המסך מופיע מרוץ סוסים, וילד קטן, בהיר שיער וכחול עיניים, יושב כפרש מנוסה על אוכף של סוס גבה קומה, ומחכה לפקודה. הוא מחכה, והם, הקהל, כולם כאיש אחד פונים אחורה, וחיוך רחב על פניהם. איני זוכרת אם חנן הפליא אז בביצועיו, אם ניצח, אם זכה בגביע (היו לו המון! גם לאסף אחיו!). מה שבטוח – מחיאות כפיים סוערות פרצו. גם לעצמם מחאו, היו מבסוטים שפתרו את החידה.