הפילוג, גרי ברשלום
קודם כל אני רוצה להדגיש: תמיד בפוליטיקה היו מעורבים יחסים אישיים.
דוגמא לכך אני יכול הלביא ממקרים רבים, אבל רק אחת מהן:
כשטבנקין גילה שצריך לכבוש את מפעל האשלג, הוא היה מצלצל לבני מהרשק ובני היה שולח לכל הקיבוצים הודעה: מחר אתם צריכים לשלוח כך וכך חברים למשימה הזו.
טבנקין ובן-גוריון היו שניהם ממוצא רוסי. שניהם לא היו יכולים לשמוע את המילה: 'לא'.
כדי להמחיש את העניין של היחסים האישיים כשהם מעורבים בפוליטיקה, צריך להזכיר את הסיפור הבא:
כשהביאו את ארונו של הרצל ארצה וייצמן סירב ללכת להלוויה, כי היה לו חשבון איתו מ- 1904.
בפילוג התחיל להיות מתח בין טבנקין ובן-גוריון. הכסות לכך הייתה היחס כלפי ברית המועצות. אני תמיד ידעתי על עצמי שאני איש סיעה ב' במפא"י. רוב מפקדי ההגנה והפלמ"ח היו גם כן בסיעה ב', ואני התגאיתי בהשתייכות הזו.
בעצם זה היה הזרם הקונסטרוקטיבי של מפא"י.
שני האישים האלה לא יכלו לחיות ביחד. בכדי להמחיש זאת צריך לספר כמה סיפורים. ערב אחד בא בן-גוריון לעין-חרוד. בדרך כלל המנהיגים לא היו אהובים בביתם. וכשבא בן-גוריון לעין-חרוד, הוא הסביר מדוע לא סיעה ב', הוא דרש לעשות הצבעה אחרי כן, כדי להראות את האהדה של החברים אל מפא"י.
אחרי המלחמה התחילה כאן נטייה שמאלנית. אנחנו שלא חיינו במשטר קומוניסטי היינו מאד אידיאליסטים בנטייה שמאלה.
כשבן-גוריון היה כאן בהנחת אבן הפינה הוא שפך אש וגופרית על ברית המועצות, ועל אנשי אחדות העבודה. לדעתי האידיאולוגיה הזו הייתה כסות ליחסים בין המנהיגים. בן-אהרון היה שייך לקבוצה של אנשי השומר הצעיר. אנחנו חיינו תמיד על פילוגים.
עוד ב - 1930 כשהיה כנס עולמי של תנועת השומר הצעיר בסלובקיה, היה לבן-אהרון יד בפילוג בתוך השומר הצעיר. בן-אהרון שאף לקרוא לתנועה שלנו: "לאחדות העבודה" . למן ההתחלה של אותו איחוד בין שתי התנועות הללו היה מתח בין הפלק השמאלני יותר בתוך הקיבוץ המאוחד לבין הזרם של הקיבוץ המאוחד.
אני זוכר שאחד האנשים הנערצים עלי, אליהו גולומב, הופיע ערב אחד כאן, והוא נכנס גם כן לוויכוח הפוליטי ואותי זה מאד הכעיס, מדוע הוא נכנס לתוך זה? אנחנו תמיד דיברנו על כך שאצלנו, אנשי ההגנה, אין מפלגות.