החיפושים בגבעת חיים (טרום הפילוג) עודד בן אור
עודד בן-אור מספר על שלושת ה'חיפושים' בגבעת-חיים
הזיכרון מן החיפושים הוא זיכרון מאד דומיננטי אצלי מתוך זיכרונות הילדות, אשר עולים וצפים בי בערבוביה כשאני מנסה להעלות את אותם הימים, אני נזכר שהיו בגבעת-חיים היו שלושה חיפושים.
החיפוש הראשון - שנקרא 'החיפוש הקטן'
יום אחד התעוררנו משנת הצהרים ושמענו את החברים רצים אחרי שוטרים אנגלים, וצועקים "בוז". והכל התרחש ליד חדר האוכל, ליד המכשיר שנקרא: "פטקוס", ששימש לניפוי החיטה מן המוץ, ממש כפי שעשו אבותינו.
אני חושב שהמודעות לנוכחות האנגלים ולפעילותם הייתה אצלנו מגיל צעיר מאד. שמענו את בתחנת הרדיו שנקראה "קול המרי העברי", שהיינו מחפשים אותה שעות כדי לשמוע את החדשות שלה, עקבנו אחרי מה שהתרחש בארץ. לתחנה הזו אות מאד מיוחד. גם ללח"י ולאצ"ל היו תחנות משלהם.
התברר, שהשוטרים שהגיעו לקיבוץ מחפשים נשק. כנראה מישהו הלשין שיש אצלנו נשק. חיפשו אצל אגון גרטנר. אני זוכר, אולי מתוך סיפורים, שיערי, שהיה איש מאד חזק, לקח שוטר אחד וזרק אותו לקוצים. בכל אופן, השוטרים הסתלקו.
החיפוש השני - נקרא 'החיפוש הגדול' הוא 'המצור על גבעת חיים'.
עד כמה שאני יודע, הסיפור של החיפוש התחיל בגלל העלייה הבלתי ליגאלית.
בגבעת אולגה הייתה משטרה, שלידה היה רדאר. ההגנה עשתה כל מאמץ כדי לאפשר לעולים הבלתי ליגאליים להגיע לארץ, והיא חיבלה ברדאר של הבריטים. והבחורים שביצעו את אותה פעולה ברחו לגבעת-חיים, והבריטים הלכו על פי העקבות שהובילו לגבעת-חיים.
כשהגיעו השוטרים לגדר גבעת-חיים, נסגרו השערים, ולא נתנו להם להיכנס.
בינתיים הבחורים הספיקו להסתלק מחצר הקיבוץ.
במשך כל אותו זמן טס אווירון בשמי הקיבוץ. לנו, כילדים, זה היה אירוע מפחיד. בינתיים התקבצו מאות אנשים מכל הסביבה. כולם זרמו כדי להביע את הזדהותם להתנגדות שגילו חברי הקיבוץ לחיפוש של האנגלים.
המתח הלך וגבר.
הלכתי לישון ביחד עם גבי אוברלנדר, ואני זוכר ששמעתי את אביו, שהיה מפקד בהגנה (יותר מאוחר הוא נהרג בקרבות לטרון), אומר לאמא של גבי: "טוב - זה לא ייגמר."
הסיפור כולו נמשך יותר מאשר יום. לקראת אחרי הצהרים, כשהיינו בבית הילדים, ניסו לפרוץ לתוך הקיבוץ. עדיין לא השתמשו בנשק. החבר'ה של הפלמ"ח ידעו להשתמש בנשק של מקלות – קפ"פ (קרב פנים אל פנים). תוך כדי התגברות המתח היו ניסיונות של החברים מסביב לפרוץ, ועל אף האזהרות של הבריטים שלא לפרוץ לתוך החצר, התחילו הצרים על הקיבוץ לתסוס, ובסופו של דבר, ההתנגדות נעשתה אקטיבית, ואז האנגלים ירו בהם. הם הכניסו טנק אחד לתוך החצר, ובכך נגמר כל הסיפור.
הם אספו את כל הבחורים למגרש הכדורגל (כאן כבר יש לי קצת בלבול עם הסיפור של החיפוש השלישי), וכדי למנוע את הסגרתם של העולים החדשים אמרו לכולם להגיד: "אני תושב ישראל", או משפט אחר דומה.
החיפוש השלישי - זכור בתולדות היישוב בשם: 'השבת השחורה'
היו לבריטים ידיעות על סליקים, והם החליטו לפשוט על כל הקיבוצים שבהם מוחזק הנשק, ושבהם גם מתגוררים מפקדי הפלמ"ח. כל הקיבוץ התאסף על הדשא, קראו לכך התנגדות פסיבית. לקחו את כל הגברים למגרש הכדורגל, שבו הקימו כעין מכלאות, ושבהן רצו למיין את הבחורים. בחיפוש השלישי עצרו גם את אבא שלי. אבא, כאמור, היה נוטר, וזה היה תפקיד חוקי, גם הנשק שהנוטרים החזיקו, היה בידיעת הבריטים. הם אפילו שילמו לגפירים עבור שירותם.
באותו חיפוש עצרו גם את משה שרת. בן-אהרון היה גם הוא בין העצורים. הוא גם היה קצין בצבא הבריטי, והם לא רצו לפגוע בכבודו.
אני זוכר את היום שבו החזירו את העצורים מן השבי, כל הקיבוץ חיכה לחברים על הדשא הגדול.