על שכונות ושכנות עדי נחמני
קצרות – בכנות על שכונות ושכנות
את כינוי שכונתנו שכחתי מזמן –
"דקל"? "אגוז"? "הדר"? "אלמוגן"?
אך חשוב מן השם תפקידה האישי:
היא מגרש ל"מפגש מן הסוג
השלישי".
כשאצא את פחי האשפה לרוקן
אל תוך המיכל, כבר נתקל בי שכן.
עת אשקה את גני מחכה הוא בתור
שאגמור... הריהו שותף לצינור.
הוא דואג לי לרדיו בלילה ויום
(אם אזעים אז פנים, מקדים הוא "שלום"!)
לשכב במיטה בלי בגדים בלי וילון –
זה לא בא בחשבון: מציצים בחלון.
להסתיר שקיבלתי אורחים? לא יועיל:
כל אנשי השכונה יסקרונו בשביל.
כאמור, מתבלט תפקידה הראשי
כ"מגרש למפגש מן הסוג השלישי".
ואף-על- פי-כן, לא הכול כה שלילי.
אודה ואגיד: זאת תדמית מגונה, -
מן הדין לצייר פן אחר לתמונה,
לעורר אמונה בעתיד השכונה
כי ברכה מרובה בה צפונה.
קושרת אותנו שותפות-הגורל
כשנסתם הביוב, כשנפסק החשמל,
כשקול המכסחת מנסר בחלל,
או, למשל,
כאשר מכונית-משא טעונה
מכסה באבק את בתי השכונה,
היא קוראת מאבק, היא יוצאת בתלונה.
על חוצפת נהגים, סכנת תאונה, -
אז נוצרת לפתע ישות של שכונה!
או כשהזוג – גם האם גם האב –
נוסע העירה, משאיר אחריו
צאצא בדירה הזקוק לשמרטף
בלינה משפחתית, כנהוג כבר עכשיו - יציל השכן את המצב.
תודתנו אפוא נתונה
לא פעם דווקא לשכונה.
היא מקור החיות, היא בית-הגידול
של עצי פרי ונוי הרומזים פה ממול -
דקל, אגוז, הדר, אלמוגן...
(את כינוי שכונתנו שכחתי מזמן).