הוי, מה אהבתי את המקום /עדי נחמני
הוי, מה אהבתי את המקום!
את המקום הצומח-גדל
לנגד עיני זה חצי יובל
שאיזור ירקותו כל שנה מתרחב
ושובה את העין, שובה את הלב.
את המקום עם מגדל על גבעה,
אך רק ממרחק מבחינים במגדל
(פה, בראש "בתוכנו", נישא עוד
אל על) –
החביאוהו עצים שגבהו פי שבעה.
את המקום על המון ילדיו
בצל דולב ודקל, רימון וכו',
שיכוני-ותיקים, צעירים והטף,
איזור בית-הספר (בקיץ "נווה"),
ענפי הייצור, גידולי השדה –
המשק על כל ענפיו.
והנפש גם היא ניזונה במובהק
מיופי – אפילו של "רק עצי סרק".
הוא המקום שהבא בשעריו/
כמו כן היוצא ממנו
נתקל בשמות נופלינו-נופליו
חקוקים בתוך האבן/ ועל לוח ליבנו...
ושם סלע מלבין עם שרכים עדינים/
ומים חיים נקווים לרגליו...
נתפללה לאמור:
אהבת המקום לעולם כאן תשרור!
ובין אדם לחברו לא כל שכן
אמן ואמן!!
(על דעת יחיד)