הפינה שלי, על עצים בקיבוץ / נורית וולף 2010

 

עץ הכוריזיה, או כפי שהוא מכונה עץ השיכור, הוא אחד מיני רבים שיש לי אליו רגשות מיוחדים.

ישנם בקיבוצנו כמה עצים כאלו ברחבה של בית וינה ובמגרש החניה. העץ נקרא כך על שום הגזע שלו שמתעבה במרכז ויש לו צורה של בקבוק, ועליו קוצים. (תשתה אבל בזהירות). הפרחים בצבע ורוד עז, פתוחים וגדולים מאד. 

 

אי אפשר שלא להיזכר ולהזכיר את הצאלונים ופריחתם המרהיבה שגדלו בחזית של חדר האוכל הישן, ואת המדרון מצדו הצפוני של חדר האוכל שהיה מכוסה כולו במרבד סגול של צמחי האהל. כשבמרכז השטח גדלו לאיטם שלושה ארזים. 

כמו כן פינת הקקטוסים המיוחדת שהייתה בין הכלבו לחשמליה. עדיין נשאר שיח צבר אחד למזכרת. 

פינה חמה יש לי לכליל החורש עם פרחיו העדינים הסגולים שגדל ע"י הספרייה וכמובן האלמוגן עם פריחתו האדומה. 

בתור עובדת נוי לשעבר יחד עם חיימ'קה, למדתי לפקוח עיניים, להסתכל מסביב ולראות לא רק את השביל עליו אני דורכת אלא בעיקר את הפרח שפורח, עץ מלבלב, משחק השמש של אור וצל בין העצים, ציפור על חוט חשמל, ודוכיפת מנקרת בדשא.

 

נקודות אור אלו נותנות לי אויר לנשימה. אני נהנית להסתובב בשבילי הקיבוץ, ואני יודעת שיש לי חלק ביופי הזה.