אפיזודות של חברי קליה מגבעת חיים איחוד / מירהל'ה זיו
בתוכנו פברואר 2006
פרסום בדף 'בתוככינו' (כבר פעם שניה) שמזמין אותנו למפגש עם גרעין 'קליה' במועדון, גרם למערכת לשלוח את מירהל'ה למועדון לברר ולדלות זיכרונות.
מזכיר קליה א' רענן קסל הוא הרוח החיה אז ועכשיו, ודואג למפגשים של החבר'ה פעם בחודש-חודשיים במקומות שונים בארץ. המפגש האחרון לפני כחודש וחצי השאיר, כנראה, טעם של עוד, והנה הם שוב כאן.
הזיכרון הראשון של רענן הוא איך ניסו החבר'ה לפטר אותו מתפקידו כמזכיר הגרעין, רענן היה בעל פרופיל נמוך, בגלל תאונה לפני הצבא, ומשום כך הוא עבד בבריכה (בקלות ובנעימות) ולא עמד בקשיים כמו בהודיה וברפת, זה לא התאים לחבר'ה.
הזיכרון החזק ביותר שלו ושל האחרים קשור למלחמת יום הכיפורים, זה גם מסביר למה בסופו של דבר הוא נשאר מזכיר של הגרעין.
מספר רענן: "יום כיפור, 13.50 בצהרים, אנחנו בארוחת צהרים, אוכלים נקניקיות של שבת, עד עכשיו הטעם נשאר בפי. שמענו אזעקה. אני זוכר סגן אלוף (מיל.) מהקיבוץ שאומר: "עזבו, מחר זה ייגמר!". באו אוטובוסים ולקחו את כולם לצמח ואני בעל הפרופיל הנמוך נשלחתי לגייס דתיים. אני זוכר שכל הדרך ראיתי תאונות דרכים. אנשים טסו מהר בכביש הריק. לאחר שחזרתי לצמח עליתי עם החבר'ה לרמה בלי שידעו. רק בסוף גילו שלא הייתי אמור להיות מבצעי, כהוקרה על כך השאירו אותי כמזכיר הגרעין.
מיכל גלעדי זוכרת איך הלכה ביום הראשון למלחמה מהחדר שלה לרפת לתורנות חליבה עם נר דולק ביד.
לאביגיל מלחמת יום כיפור קשורה לכך שנשארו בגבעת חיים ללא הבנים של הגרעין וללא בחורים בכלל. ואז, בגלל שההורמונים בשיאם, ירדו כיתה והתחילו עם בני י"ב (עוזי לס ויגאל מוהר לא שמו עלינו...)
ומספרת עירית ברנר (פונל'ה): "יש לי זיכרון מדודו וחנוך שהגיעו לקיבוץ מארה"ב, אחד מהם לקח מדים ועבר לידי לא הכרתי אותו אבל אמרתי לו שלום. עבדתי בפעוטון עם תמנע, הילדים היו – ורד נחמני, שרון ברשלום, ראובן הישראלי ורונית שנהר. יש לי זיכרון מאחד הביקורים של אמיתי אצל ורד, כשהיה לה קשה להיפרד ממנו. היא בכתה אחריו".
צחי דינור זוכר את דמותה של ג'ני שאחר-כך נקשרה לכאב של יום כיפור.
וזיכרונות מתחום אחר, מחיי התרבות.
שי פוטשניק (כיום פלג) מספר: "הבנות שלנו היו קצת צ'חצ'חיות. בבית וינה הייתה הופעה של "השטן ואשת האיכר". אחרי זמן קצר שתי בנות שלנו יצאו מההופעה והרעישו עם הכפכפים שלהן, נשמעו לחישות יקיות: "מי זה? מי זה?" ולחישות אחרות עונות: "קליה, קליה". היה לא נעים.
בסרטים הייתה אשה קבועה שהייתה לוחשת :"ש...ש..."
מיכל גלעדי זוכרת הצגה של מיקי גורביץ' עם ילדים: "זה היה משהו מקסים".
וחלקם זוכרים סדר פסח אחד שהיה מרשים ביותר.
מיכל זוכרת גם בריחות ל'סטקיית הטייסים' ולסרטים בחדרה (מאז אביגיל נדבקה במחלת הסרטים).
שלי שרביט זוכרת את המועדון ובעיקר משקה שהתמחו בו בגבעת חיים, המצאת המועדון – שוקו עם נס קפה, טעים!... הבנים זוכרים את השש-בש. והיא מספרת: "אני זוכרת שהיו פה השחיינים הכי הכי של המדינה. יואל סמואל, מייק גרינשפן, נמרוד דרייפוס, גרשון שפע. אני זוכרת את הכדורמים. בכלל, כל ספורט המים. שנים עקבתי אחריהם בעיתונים. וצחי דינור זוכר את כדור המים קשור למיכה קניץ.
בני יונגר נדלק ומספר סיפור שעד עכשיו היה אסור לגלות: "עירוניים מגיעים לקיבוץ, זה כמו ילקוט הכזבים, באנו לפלח תרנגולות. נכנסנו ללול שלא היה רחוק מהבריכה . לקחנו והשארנו את הדלת פתוחה. למחרת כל האזור ליד הבריכה היה מלא תרנגולות, ואנחנו גילינו שאנחנו אפילו לא יודעים איך שוחטים תרנגולת...
ומשהו על אהבה – גרעין קליה לא היה פה הרבה זמן, אבל אהבות פרחו. מה שהצלחנו לדלות:
יאיר כרמי עם עירית ברנר.
ירון דריפוס אהב את גילה קשת.
מיכאל ברנע עם אביגיל.
צביק'ה וינברוט עם דבורה לשם.
דני צ'רבינקה רצה ולא קיבל את בתיה קלינץ.
והסוד הגדול הוא שרוני שטרן היה חבר של אביגיל לפני מיכאל, והיה חודש של חפיפה...
עירית ברנר (מטופחת, יפה, ומלאת אנרגיה וסיפורים) נזכרת ששמרה לילה עם דרורה קרול. יאיר שלא רצה שתהיה ביניהן שיחת נשים לקח טרקטור, פירק את האגזוז, ונסע בין הפעוטונים כדי שהילדים יתעוררו והשומרות תעבודנה קשה ולא תרכלנה עליו. ודרך אגב, היא ממשיכה, "אני זוכרת את העגלה בחדר האוכל שהייתה עוברת והיו שואלים: "ביצה או נקניק", ואני הייתי עונה: "ביצה עם נקניק"...
ואחר כך זרמו סיפורי המשפחות המאמצות: שלי שרביט אצל גלעד ודינה כרמי ("מאד מאד מעניינים"). עירית ברנר אצל חיימק'ה ואגי ורדי ("מקסימים"), נשמר קשר נהדר עם הילדים – אלדד וסמדר – עד היום. שמוליק ז'ז'ניסקי זוכר את אורי לברון אליו היה הולך עם חבר. זוכר באהבה את הבית הקטן ומלא התרבות, ארון קטן מלא בספרים. אורי היה דמות מרשימה, ובגללו הוא בקשר עם דבי (דבורה לשם) עד היום. ובני יונגר זוכר בחום את פרי ברונר ואילזה, ("אנשים יקרים").
ובכלל, כל חווית גבעת חיים הייתה כמו חלום שהתגשם, הם, הרי, התחנכנו להגשמה. ודרך אגב, הם גם קצת עבדו, כמובן, שהרפת וההודייה זכורים לטוב.
גילה שעבדה בהודיה וגם נהנתה מאד עם אברמל'ה קורין ז"ל וששון קורזיץ, זוכרת כסיוט את הרדיפות של ששון על הסוס אחריה, היא פחדה מסוסים, וששון ידע זאת. המסתור ממנו היו פחי האשפה הגדולים. היא גם זוכרת שהייתה מנקה את המקלחות הציבוריות עם אקונומיקה, הייתה תופסת את כלב הקוקר של אסף שרי, מוציאה ממנו את הקרציות ומכניסה אותן לאקונומיקה, והכל מאהבתה לחיות, גם אקונומיקה היא אוהבת עד היום...
מיכל גלעדי זוכרת את הרפת. יענקל'ה הורוויץ ואלי שילר הן הדמויות המובילות ואתם מרטין, כרמית, תרצה פולק וערפה צנגן. זוכרת את יענקל'ה ומיקי אקשטיין עושים לה הצגת תכלית על חליבה. מיקי הבריונית הפכה במקצועיות את הכוסות.
שלי שרביט עבדה בגן עם בוצי היפה.
ואם כבר מדברים על יופי, הבנות (בעיקר) והבנים זוכרים את אורנה צ'רבינקה כבלונדינית מהממת (אין כאלה בבאר שבע) יחד עם זאת זוכרים שכשהייתה יוצאת מן הבריכה שערותיה היו ירוקות מהכלור.
ונחזור לעבודה.
צחי דינור עבד בכותנה, זוכר את משפ' ברשלום, איציק הרץ וראובן פיינברג. על ראובן הוא אומר: "קיבוצניק אותנטי, אומר מה שחושב ורוצה, לא עושה חשבון".
הוא זוכר את יהושע זיו שהיה מדריך, בחור יפה. אני זוכר שהגיע יום שישי אחד למחנה שמונים לבקר, הוא הקרין המון שלווה.
ועוד זיכרונות מהמלווים: גלעד כרמי נחרת אצל כולם כדמות הדומיננטית בקשר עם הקיבוץ. זוכרים אותו לטובה, ולא גמרו להלל ולשבח.
רענן, המזכיר של הגרעין, נזכר בחוויה טראומטית. גלעד ביקש ממנו לדבר באסיפה ולספר על קליה לקיבוץ המאמץ – גח"א. רענן הכין את דבריו בכתב כי היה מודע לכך שלפני יותר מחמישה אנשים הוא לא יכול לדבר. כשנעמד מול האסיפה וראה את עיני החברים התלויות בו הוא חטף הלם. הסתכל בהם והם הסתכלו בו, עד שגלעד תפס את העניין ולקח אותו הצידה ומילא את מקומו.
ולבסוף כמובן, זכורים לטוב השנתשרותניקים של גח"א שהגיעו לקליה: עוזי לס, דבורה לשם, ערה דניאל, ואחר כך אסף שרי (כולם הגיעו לפגישה). ומה זוכרים הם?
רענן המזכיר בא לקחתם לקליה. ביום א' הגיעו לקליה והלכו ישר לחדר האוכל, ואת מי הם מצאו שם? את פרקש (האסיר הנמלט), פומה (הנמר) ואתון, וגם כמה חברים נחמדים.