טיפוסים בגבעה - קלר ברנע / חנוש מורג
"קלר פתוחה היום"? שאלנו זה את זה, והיה ברור – הכוונה האם אתה הולך לאספקה? והאספקה – למי שלא יודע, הייתה הכלבולית של היום.
שני מושגים המאפיינים את הקיבוץ של פעם – שם של מוסד המזוהה עם שם העובד בו, ושם המוסד המאפיין את רוח התקופה.
אסביר: האדם בנה את אופי המוסד שבו הוא עובד – הוא השרה עליו מרוחו ומיכולותיו. "קלר" הייתה דוגמא חיובית לאותה השראה הדדית. היא השרתה את רוחה הטובה על המוסד שבו עבדה – האספקה. וכאן אני מגיעה לאפיון השני של אותם זמנים – תקופת הצנע זה הולך טוב עם אספקה. מספקים רק את מה שהכרחי, מה שחיוני – סבון, משחת שינים, משחת נעלים, נייר טואלט? מה פתאום, כאן כבר פועל חוק המחזור שהיום כל כך פופולארי – ואז היה כה מובן מאליו. הנייר שמשמש את כולנו בשירותים הוא נייר עיתון חתוך לריבועים (חוה שפע התמחתה בכך – והגיעה לשיאים בערמות העיתון החתוכים בשעת האסיפה של הקיבוץ, כל מוצ"ש בחדר האוכל יכולת לראות אותה חותכת ניירות לכיתה שבה היא טיפלה). בהקשר לכך זכורה לי הבדיחה הידועה על יענקלה שניר שהיה יחד איתי בגן בכפר סאלד, ויום אחד בעודו עסוק ישוב על האסלה בבית הילדים לוטה (אהרון) שומעת אותו צועק: "לוטה, מה זה הפילוג בתנועה הקיבוצית?" את הקריאה הוא רכש באופן כה טבעי בשירותים... כנראה משם גם ההרגל המגונה של לא מעטים מאיתנו לקרוא במקום האינטימי הזה...
ונחזור לקלר, קלרש'ן כפי שכינוה חבריה, קלר הייתה נשמה גדולה בתוך גוף קטן ופנים זעירות ונחמדות. לי, משום מה, נדמתה למיני מאוס (אולי בהשראת התמונות שבארכיון מההצגה של חנוכת חדר האוכל בה גילמה את דמותו של מיקי מאוס). עיניים חייכניות ומאירות לכל, אוהבת אנשים ואוהבת לעזור להם. קלר הייתה מאותם אנשים שהזולת אינו שקוף עבורם, היא מתייחסת לכולם, דואגת ומיטיבה. ידה בכל – עוזרת בהכנות לחתונות, מביאה אוכל לחולה, ומי שלא ראה אותה מטפלת באלכס בעלה בעת זקנתו לא ראה מסירות מהי. גם לי היה העונג הקטן להיות מטופלת שלה. בשחר ההיסטוריה של גבעת חיים איחוד, חליתי בסקרלטינה, עד אז לא היו בטוחים שהתסמינים של הילדים שחלו הם אכן של סקרלטינה, מהרגע שאובחנתי כחולה במחלה חלה עלי חובת ההסגר. בודדו אותי בחדר ליד האיזולאטור (הצריף הכחול של אז) ושם שהיתי, בהתחלה לבד, אחר כך כבר התחילו להגיע עוד ועוד ילדים. מי שטיפלה בי הייתה קלר – וזכיתי. החוויה שנשארה לי מאותם ימים היא של כיף, של פינוק, שום דבר הקשור במחלה או בבדידות. מאז נקשרה נפשי בנפשה, בשקט, בלי הרבה מילים – כל פגישה איתה נעימה וחביבה.
המוסד שהיא כה הייתה מזוהה עימו – 'האספקה' – הוא קודם כל ואך ורק שירות לחבר, והיא הפליאה לעשות אותו ככזה. ושלא תטעו, בקיבוץ הישן זה לא היה מובן מאליו להיות איש שירות אדיב ונעים, כי לאנשי השירותים לא תמיד הייתה תודעת השירות, וגם לא הייתה להם גאוות יחידה, מי שלא יצא לעבודת השדה נחשב קצת פחות במושגים של פעם...
אחרי הרבה שנים של עבודה באספקה עברה קלר לעבוד עם המתנדבים וגם שם השפיעה מטובה על כל אותם המתנדבים ששהו בקיבוצנו לתקופות שונות. היא העניקה להם הרגשת בית, ורבים אכן הרגישו כך בביתה ממש. רק עם תום שנים ארוכות של שירות לכל, היא הגיעה לשבת במקום שקט, בהנהלת החשבונות, ואפילו כאן מצאה את הדרך המסוימת שלה להיות לעזר לכל מי שרק היה צריך.