טיפוסים בגבעה - אליהו איש המים 2001
לזכרו של אליהו פהימפור, איש המים של גבעת חיים איחוד
מתוך "בתוכנו" עלון 805 2001
לפני קצת פחות משנה, ראיין "בתוכנו" את אליהו, והרשימה שפרסמנו הייתה מעין הכרות עם איש מוכר זה שנים. והוא חלק בלתי נפרד מנופנו. כך – בלתי נפרד – חשבנו כי תמיד הייה פה.
אליהו התחיל את הקריירה שלו אצלנו עוד בקיבוץ המאוחד. הוא היה עובד במטבח, עוזר למבשלת, בעשותו כל המלאכות הכבדות שם – "הייתי הסבל", הוא מגדיר זאת. וכשעבר אלינו עם הפילוג ("מפאיני"ק שרוף" הוא מגדיר עצמו) היה בן 22.
ב-1951 עלה אליהו ארצה מאירן, לבדו, אחרי שירות של כשנתיים בצבא שם.
תקופה לא ארוכה חי במעברה והתפרנס בעבודת נטיעה של הקרן הקיימת, כרווק, בתנאים ירודים של התחלה.
בהמשך הקים בישוב "אחיטוב" את ביתו ואת משפחתו – משפחה ענפה, שחלקם הולכים במידה רבה בדרכיו – חקלאים.
אליהו מצא פרנסתו אצלנו, ואחרי תקופה בענפים החקלאיים השונים – בדרך כלל כאלו שדרוש היה הרבה כוח פיזי בכדי לבצע בהם את העבודה – אליהו התחבר לזיגי.
המילה הזו, התחבר - נדמה כי כל מי שהכירו, כל מי שהכירם, יימצא אותה הולמת – כי כל השנים הם עשו הכל יחד, זיגי מדריך-שותף לעבודה-מנהל-אב רוחני, ואליהו תלמיד מסור ומעריץ, ובהמשך – בקי בכל סודות המקצוע, ועמית אהוב על עובדי השדה לדורותיהם.
השתלמויות פורמליות היו לו רק מעט – משהו ברופין, ועוד משהו קטן. הוא אולי מצטער שלא השתלם יותר. אך הדבר אינו מעיב על אהבתו העזה לכל מה ששייך לגבעת-חיים. בעצם, כך גם לשפה – עברית רק לדבר. "מי הכיר אז אולפן", הוא אומר, כרוצה להקל. שלא יישמעו דבריו כתלונה.
אליהו לא הרבה להשתתף באירועים אצלנו. הוא מוצא לנכון להסביר כי מסיבות, חגים, ושאר פעילויות החברה בגבעת-חיים, שאליהם הוזמן לא פעם, לא התאימו לו. וזה לא פגם כהוא זה באהבתו הגדולה לקיבוצנו. באמון שהוא רוחש לאנשים. באהבה הגדולה שהוא חש מצידם. גם דברי ביקורת נאמרים מפיו בחיוך, אפילו שהוא מעיר בעניני שכר, שאינו בטוח, אם אמנם תמיד תוגמל כיאות ("כשעות נוספות ? – בחיים לא !").
אליהו הלך לעולמו בטרם עת. יש מצבים, שאיש אינו יכול להם. נפרד מאיתנו איש אהוד ומוערך ואהוב בנינו, ובמושב שלו, ובקרב בני משפחתו. הוא ייחסר לנו.
סימה שרי
עמי רטר כותב
הפרידה מאליהו הייתה לי קשה. נשאר-נצרב בי המבט הזה, ביום שבאו בני משפחתי לקחתו לניתוח. ראיתי על פניו המודאגות חרדה מהבאות. לעבודה אליהו כבר לא חזר.
היינו כמו שתי ידיים השייכות לאותו ענף המים.
בהתחלה, ב-1974, כשהצטרפתי, היו כבר זיגי כמנהל ואליהו – כתלמידו. אליהו עבד עם זיגי ללא מחפרון. לדבריו : "הייתי חופר בונקר עד ארוחת הבוקר". את היסודות לבאר בפרדס חפר בידיו, כינינו אותו "באגר קטן" . יותר מאוחר למד לחפור בבאגר. בשנים אלו התקנו את מכון החליבה הקודם, את מערכת שטיפת העטינים, סדרנו השקייה קבועה בפרדס, הנחנו קווי השקייה ראשיים בקקון.
כשבועז וגידי הצטרפו לצוות והניהול עבר לידי בועז, הנחנו את קווי הביוב שנטמן מאזור התלתונים, דרך משק ביה"ס, הכיתות המקדמות, מגרש הכדור-סל, מזרחית להודיה, לרפת – עד גת, תוך חציית הכביש הראשי. העבודה נמשכה כחודש. את חיבור הצינורות בצבע אליהו בעבודה קשה ומאומצת, אף שהייה המבוגר בנינו.
ב-1986 נפטר זיגי. מותו השפיע מאוד על אליהו. וכך כשנשארנו שנינו, אליהו ואני, נוצרו בנינו יחסים הדוקים יותר. השותפות הייתה שונה, הידע ושפת הצולים (מידת צינור) זרמו עם המים, תנועה קטנה והכל ברור.
לא הכל עבר לו בקלות. משכורתו הייתה נמוכה, אבל המוטיבציה גדולה. ללא פאלפון, ובכל זאת תמיד זמין. בכל יום ושעה, בכל מזג-אוויר, ביום חג (מלבד יום כיפור), חופש, חמסין, גשם או חושך, הפיצוץ לא חיכה. ידעתי שידו תהיה מושטת לעזרה במאור פנים.
התיקון הייה יכול להימשך זמן רב, בחוץ כבר קר וגשום, הבור מלא במים – רק כשהצינור חובר, השיבר נפתח והמים זורמים בתוכו, חוזרים הביתה. לכסות אפשר גם מחר.
אליהו הייה מגיע לעבודה על הפירדה, אחרי-כן על אופנים ואח"כ באוטובוס.
בשעות הבוקר המוקדמות, אליהו הגיע ראשון למחסן. קפה הבוקר התחמם וצרכני "קפה באבא", שניחוחו וטעמו המיוחד משכו אותם, היו באים ללגום ולדון בעיניי הקיבוץ, פוליטיקה וכו'. אליהו בחן את בעניין רב התעניין בכולם והסתדר עם כולם.
ניהול המחסן הייה באחריותו, כל דבר במקומו, לא נזרק ולא נשכח שום פריט: אגנים, מגופים, מכברים, פלנג'רים, נמצא להם שימוש גם לאחר זמן-רב. בהינף יד נמצא הפריט הנחוץ ובעיה מסוימת נפתרה, היום אני מתקשה להתמצא.
העבודה יחד קרבה אותנו, אליהו תמיד בא לעזרתי בכל, הכיר את משפחתנו ויצר קשר אבהי עם ילדינו. הייתי מתארח בביתו והכרתי את כל בני משפחתו הגדולה, את שכניו וידידיו הרבים. השתתפתי בשמחה ובאבל. היינו כמשפחה.
זמן-מה ידעתי שאליהו מסתיר כאב שהיד מציקה לו, אך המשיך לעבוד כתמיד. באותו יום שכבר כמעט לא ניתן הייה להסתיר, ליוויתי אותו במבט, שבניו לקחוהו לבית-החולים. היו בדיקות, לאחריהן התוצאות, הניתוח והידיעה שהכל יהיה אחרת, אבל הייתה לי תקווה, אליהו לא הייה שותף לה.
בקרתי אותו, מסרתי את התעניינות החברים. חלקם גם ביקרוהו. עוד צחקנו ודברנו, אליהו זכר כל קו-מים שהונח ועדיין ע"י המיטה ציין את מיקומו.
שמחת החיים שלו הייתה – החיים, וכשזה לא הייה ברור, אליהו מיעט לשתף פעולה, ביום חמישי בערב ביקרנו אותו, שוחחנו קצת, הצענו לו לנוח בנווה-נועם שלנו.
נפרדנו כתמיד אצלו : "תהיו בריאים". ביום שישי בבוקר הוא נפטר.
אליהו הייה אדם חם, טוב לב, ישר, הגון, עוזר, נעים הליכות, תחסר לי השותפות, הידידות, המסירות, האדם, תחסר לי מאוד.
דבר המשפחה
אבא,
חייו נעצרו ב-9.11.2001 בשעה 11:20 והשתנו לבלי שוב.
כבר לא נזכה לשמוע את קולך בטלפון מזמין אותנו לכוס קפה, לא נראה עוד את החיוך העדין שלך, ולא נדע שוב את התעניינות האמיתית שלך בשלום הנכדים. נוכחותך, הייתה חלק בלתי נפרד מחיינו, הפכה לחלל ריק שלא ייתמלא לעולם.
עלית ארצה ב-1951 והגעת היישר אל המעברות, תחילה בפרדס-חנה ולאחר-מכן לגעתון, ומשם יחד עם קבוצת צעירים הקמתם את אחיטוב, ומאז עבדת בקיבוץ גבעת – חיים, בענף המים, שהייה ביתך השני. במשך השנים הגעת לעבודה ברגל, על גבי הפרדה, על אופניים, ולאחרונה ברכב. בימים חמים או גשומים, כך כל יום, עד שנפלת ביום בהיר אחד בחודש דצמבר 2000, ומאז לא שבת לעבודה, עד שהמחלה הכריעה אותך.
47 שנים במחיצתך זו זכות גדולה עבורי.
אני זוכר מתקופת הילדות את קופסאות הסוכריות שהיית מביא לנו מהמילואים או את הביקורים שלך ב"כדורי", שם למדתי. את הדאגה שרחשה קמטים כשהייתי בצבא.
לא אשכח את השמחה הגדולה שלך כשנישאתי לרחל ונולדו נכדייך רועי, עידו ועומר.
אני זוכר את המבט שלך שנפרדת מרועי כשהתגייס לצבא, ואני זוכר שתיקותייך הארוכות, שאמרו יותר ממילים.
אבא, מעולם לא התלוננת על דבר. תמיד היית שמח בחלקך ולא הסתכסכת עם איש.
אין אדם בעולם כולו שאמר עלייך אי-פעם מילה רעה, היית מקובל על הכל, נעים הליכות וטוב לב, תמיד שמחת לוותר לזולת, צנוע, סובלני וסבלני. תמיד נתת את המעט שהייה לך.
אבא, לעולם לא אשכח את שיחתנו האחרונה שהייתה לפני שהלכת לעולמך. ואתה בדעה צלולה כמו תמיד.
את בקשותייך האחרונות אני מתחייב למלא אחת לאחת.
אתגעגע לחיוך הלבבי שלך עם גומות החן.
אתגעגע לעיניים החומות שלך שקורנות טוב-לב ואהבה.
אתגעגע לידיים הגואלות שלך שפותרות כל בעיה.
אתגעגע אלייך כאבא, כחבר, אתגעגע לכולך.
אוהב אותך.
אפי...
לאמנון, מרכז המשק
לעמי רטר, ליורם, רענן
ולכל חברי ותושבי גבעת-חיים-איחוד
תודה מקרב לב על העזרה והתמיכה הנפשית, הרוחנית והחומרית שנתתם לנו בתקופתנו
הקשה, בזמן מחלתו של אליהו ולאחר מותו.
הייתם ונשארתם לנו כמשפחה.
אפי.
בשם המשפחה.