טיפוסים בגבעה - אלכס בנאי / שמעון הישראלי 2016
אלכס בנאי - אביה של יהודית אשד
בתיקו של אלכס בארכיון יש דף הנושא את הכותרת "איש ופועלו" (במלאת שנה למותו של אלכס)
בפסקה הראשונה רשום:
"לספר על אלכס, על כל שעבר עליו, על שפעל במשך השנים, במסגרת רשימה בעלון – הרי זו משימה בלתי אפשרית כמעט. לא נספר איפה עבר את המלחמה, בשואה, לא על פעולתו הענפה והאחראית בהונגריה, לאחר המלחמה עד בואו לארץ עם המשפחה.
כל אלה הם פרקי חיים, סיפורים בפני עצמם, שאולי עוד יסופרו ברבים. נספר על אלכס שלנו של גבעת חיים של גרנות של הוד חפר..."
חבל שלא השכלנו לשמוע את סיפור חייו המדהים מהאנשים שידעו, שכן היום הם כבר אינם, אבל אנסה לספר קצת ממה שסיפר לי אלכס לפני שנים רבות.
כשהשתחררתי מצה"ל וחזרתי לקיבוץ עבדתי כמה חודשים עם אלכס במטע הסובטרופים. גידלנו אבוקדו, גואיבות ובננות בקובני. היינו יוצאים עם שחר למטע וחוזרים אחר הצהריים. וכל היום הינו במטע.
אכלנו שם בסוכה ארוחת בוקר וארוחת צהרים שהובאה בארגז מהמטבח.
וכך בין לבין, בעיקר בעת הארוחה, אלכס היה מספר פרט זה או אחר על עברו לפני שהגיע אלינו. לעיתים זה היה בהערת אגב בהקשר כלשהו למתרחש, ולעיתים היה ממש מתרגש ומספר דברים יותר אינטימיים שלא היה מרבה להזכיר.
אנסה לשרטט תמונה כלשהי על עברו של אלכס.
לפני המלחמה היו לאלכס ולאולגה שתי בנות. בעת המלחמה אלכס ואולגה הופרדו ואולגה נשארה עם הבנות. לאחר המלחמה הם נפגשו, ורק לאחר מספר ימים אלכס העיז לשאול את אולגה מה עלה בגורלן של הבנות, והיא סיפרה לו שהן מתו מעט מאד ימים לפני השחרור. כלומר עברו את כל התופת עם האם אבל לא שרדו אותה. לאחת מהן קראו גבריאלה ועל שמה קראו לבנם גבי.
בסלון ביתם של אלכס ואולגה בתוך מסגרת הייתה יריעת בד רקומה. אלכס סיפר לי שכאשר הם התחתנו אמו נתנה רקמה זו לאולגה, כמתנת חתונה. במשך כל המלחמה היא לבשה את המזכרת מתחת לבגדים וזה הדבר היחידי שנשאר להם מהחיים לפני המלחמה.
אלכס שהיה יהודי, לא האמין ברעיון הציוני. הוא היה קומוניסט והשתלב בצמרת המפלגה הקומוניסטית בהונגריה. הוא סיפר שפעם נאם בעצרת המונים והיו שמועות שמתנגדי הקומוניזם רוצים להתנקם בחייו ולכן ציידו אותו באקדח למקרה שיצטרך להגן על עצמו.
עם הזמן הוא התקדם בהנהגת המפלגה והתמנה להיות סגן שר החקלאות. במקביל הוא היה אחראי על חוה חקלאית גדולה מאוד. עם בוקר היה רותם שני סוסים לכרכרה ויוצא לשדות החוה לעמוד מקרוב אחר העבודות בשדה.
במקביל לכל עיסוקיו הוא כתב ספר על התפתחות החקלאות בהונגריה. עבודה גדולה בה אסף במשך שנים נתונים סטטיסטים וערך ניתוחים כלכליים. כולל טבלאות רבות וגרפים עליהם שקד בלילות.
כאשר פרצה המהפכה נגד המשטר הקומוניסטי ב-1956 פרצו האיכרים את הכספת, הם הכריזו שהיהודי בוודאי מחזיק כסף רב בכספת וכשראו שהיא מכילה רק חומר כתוב הם הציתו את כל החומר.
זה היה הרגע שאלכס אמר לאולגה בואי נעלה לישראל. אני מוכן להתחיל מאפס העיקר שלילדי יהיו חיים אחרים.
אולגה הייתה אישה מאד מוכשרת, היא עסקה בתפירה וקיבלה את פרס העבודה. בהונגריה של אותם ימים פרס עבודה היה חשוב מאד, הרבה יותר מאשר בישראל. תמונות ענק של מקבלי הפרס היו מתנוססות מעל הרחובות. ובאמת התופרות אצלנו דיברו הרבה ביכולותיה של אולגה.
יום אחד סיפר לי אלכס שכאשר הוא עלה ארצה הוא חשב בתחילה להשתלב בממסד של משרד החקלאות אבל מה שמנע זאת ממנו היה מחסום השפה. הוא סיפר שכל הציונים בתעודת הבגרות שלו היו 10, למעט שפה שנייה בה קיבל בלתי מספיק. אבל המורים רשמו לו "מספיק" כדי שיקבל את התעודה. ואז הוא אוסיף "תאר לך שהייתי עובד במשרד החקלאות והפקידות היו צוחקות כל הזמן על העברית שלי".
אלכס היה גאה מאד בילדיו - יהודית שהצטיינה בלימודיה באוניברסיטה וגבי שהצטיין בצבא וחתם קבע כדי להיות מ"פ בשריון. יום אחד אמר לי: "אני מסתכל על גבי ואני רואה איך הוא ירש ממני את תנועות הגוף."
כאשר נהרג גבי בהפגזה בתעלת סואץ, חרב עולמו של אלכס. גם בריאותו התרופפה מאד.
אבל הוא ניסה להמשיך את חייו. הוא היה הולך כל בוקר ברגל ל"הוד חפר" כדי לנסות לשקם את הלב שנפגע.
אבל לשווא.