טיפוסים בגבעה - ניק אנג'ל ראיינה מירהל'ה זיו 2006
ניק אנג'ל חי בקיבוץ משנת 2004 עד 2018
כבר שנתיים חי בינינו תושב שגר במלונית, וכולנו פוגשים אותו בשבילים ומזהים את שיער השיבה, ההליכה הכפופה קמעה, עם הכלב השחור הצמוד.
ודאי שאלתם את עצמכם: מי זה? וחלקכם מן הסתם יצרתם עמו קשר.
בתוכנית הטלוויזיה ששודרה כבר פעם שניה, על ההומלסים בישראל, ראינו את פניו לכמה רגעים.
ניק אנג'ל פתח את דלת ליבו לחשיפה קלה בלי הרבה פרטים, וסיפר בקצרה איך אפשר להגיע למצב של הומלס, מי עוזר לך לצאת ואיך הוא מרגיש בקיבוץ.
ניק יליד אנגליה, בן 66 בקרוב, והגיע ב-1963 כמתנדב לארץ.
הוא היה אחראי על קבוצת מתנדבים באושה, אחר כך היה גם בעין-השלושה ובתל-יצחק, ושמר בליבו אהבה לתנועה הקיבוצית. שירת בצבא שלושה חודשים ב-1978, ועשה מילואים. שהה באילת, ולבסוף השתקע בתל-אביב.
היה נשוי שש שנים לבחורה ישראלית ממוצא מרוקאי. ב-1978 התגרש, זה פרק בחייו שעליו אינו מרחיב את הדיבור.
ניק עבד 16 שנה עד שנת 2000 במלון דן, כאחראי על הסבלים, וגר בתל-אביב. עבודה טובה, הכנסה טובה, והכל היה על מי מנוחות, עד שהוחלף מנהל הקבלה במלון. שינוי זה גרר אחריו עוד שינויים במערכת. אל ניק הגיעו עם הודעה שהוא עובר מתפקידו ויכול לקבל את האחריות על שעון העבודה וכרטיסי העבודה של עובדי המלון.
ניק סירב לחילופי המשרות, ויצא מהעבודה והוא בן 60. פיצויי הפיטורין נעלמו במהרה בגלל פרשה שגם בה לא הירבה בפרטים, ערבות שלו לחבר בקניית דירה. החבר ברח מן הארץ ושני הערבים האחרים הצליחו לצאת מהעניין והוא נשאר עם החוב ובלי כספי הפיטורין.
כך, ניק בן 60, מצא עצמו מחפש עבודה אך אף אחד לא רצה לקבלו. משכורת לא נכנסה, אך צריך לחיות ולשלם שכר דירה. לאחר כמה חודשים הבין שאי-אפשר להמשיך ככה ועזב את הדירה.
גר אצל חברים, לתקופות קצרות, אך הרגיש לא נוח. אחד מחבריו נתן לו כתובת של עובדת סוציאלית ברחוב יפת ביפו. הוא הגיע אליה לבקש עזרה, ושם שמע על המקום הנפלא שפותח שעריו לאנשים במצבו, מקום הנקרא "גגון". בתוכנית הטלוויזיה סופר בהרחבה על המקום ועל הבחורה שמפעילה אותו.
ניק הגיע לשם. רוב האנשים שגרו תחת קורת גג זו היו רוסים ולא היה לו בן-שיחה, אך היו אוכל, מיטה, בגדים ומקלחת.
כל אותה עת היה בקשר עם העובדת הסוציאלית מרחוב יפת, שחיפשה לו דירה.
בינתיים התחיל לקבל פנסיה מוקדמת (היותה מוקדמת מוריד, כמובן, את ערכה), סכום קטן שהספיק לצרכיו הבסיסיים. לבסוף, כשנמצאה האפשרות לדירה לשנתיים, ואחר כך דירה בדמי מפתח בתל-אביב, ניק החליט שלא, הוא לא יכול יותר להישאר בתל-אביב, וביקש קיבוץ.
מישהו המליץ לו על המעפיל. חזר לעובדת הסוציאלית, אך זו אמרה לו שהמעפיל לא ברשימה. אך את הרשימה לא נתנו לו. ופתאום הודעה, אפשר במעפיל. ניק עבר לשם והיה שם כמה חודשים. כשהגיע לשם דיווח שיש לו כלב, וקיבל אישור, אך לאחר זמן נאמר לו שעם כלב הוא לא יכול להמשיך.
את הכלב לא היה מוכן לעזוב, אך את הקיבוץ עזב. היה ברשותו חודש לחיפושים, ותושב של הקיבוץ עזר לו ומצא את גבעת-חיים.
אביגיל קיבלה את פניו, גם הסכימה לכלב. בחודשים הראשונים היה קשה עם הכלב, כי מבצע הדשא סביב המלונית גירה את חושיו לפירוק והשחתה. אך גם זה מאחוריו. הדשא גדל, הכלב התמתן וניק פה.
כאן חווה את התקופה המאושרת בחייו. חי על פנסיה מוקדמת ודמי אבטלה, הדורשים חתימה חודשית בנתניה. כשיגיע לפנסיה יהפכו דמי האבטלה לסכום דומה מביטוח לאומי.
האנגלו-סקסים קיבלו אותו, והם חבריו, רוברט, גארט, ניק וליז, כריסטופר, וגם ערן פרי, דני צ'רבינקה, גלעד כרמי ועוד.
מלאך אחר שהגיע לחייו (חוץ מגח"א) היא ברטה, העובדת הסוציאלית של המועצה. על ברטה שמע כבר בהמעפיל אך לא הצליח להבין איך הוא אמור ליצור אתה קשר, ולמצוא אותה, איש לא הסביר לו. כתשעה חודשים לאחר שהיה פה, צלצלה היא אליו, ומאז הם בקשר חזק כשברטה עוזרת לו בכל מה שאפשר.
אז זהו ניק. תודה לצחי שנתן לנו קפה ופרי כשישבנו בספסל לידו, תודה לניק שנתן לנו תיאור קצר ללא פרטים איך אפשר ליפול, אבל גם להתרומם. תודה לגח"א שידעה לקבל בחום איש בודד בנפילה, ולתת לו תחושה של בית. וכמובן תודה לאביגיל שדואגת למלונית בה אפשר לפעמים לפתור בעיות.
ניק / זיוה רום
היה איש
והוא הלך בתוכנו
עניו וצנוע היה
ונחבא אל הכלים,
צולע
עם כלב ישן מרוט
וסיגריה בפה.
כאילו העולם ויתר עליו
זה מכבר.
ואז...
איש טוב דאג לו לעבודה
ואישה יפה -
לבית חם
וראה כי טוב.
והוא מת