שב בשקט, בנדיט! מאת אורי אסטליין 2004

בפורום מאד צנוע, עם מעט חברים, נפרדנו מאיציק הספר ששירת אותנו בנאמנות מעל ארבעים שנים. אורי אסטליין, בשם כולנו, הזכיר בדברי הפרידה כמה אנקדוטות מן העבר, וכל זה, כמובן, בחן רב, כמו שרק הוא יודע לעשות. וכך הוא סיפר:

בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת רעשה גבעת חיים: ברוך הספר הודיע שהוא עוזב!

ברוך הגיע לגבעת חיים עם משפחתו בתחילת שנות החמישים, וגר בצריף ליד משפחת קרייצ'יק. כשעזב ברוך, באו וניסו את כוחם כמה מספרי הקיבוצים האחרים, אך אף אחד מהם לא היה מספיק טוב לראשי החברים, שלא בטחו בספר שרגיל לספר את ראשי החברים מן הקיבוצים של השוה"צ.

אבל, ב – 1959 נרגענו  - הודיעו ביומן שמגיע ספר חדש: יצחק. רבים לא יודעים ששם משפחתו של איציק הוא הפנר, אולי חיים נרבר ידע זאת בתוקף תפקידו.

הימים הראשונים היו בצריף השבדי הכחול, ואחר כך נדד מקום הספר כמה פעמים. ואיך הגיעו החברים לספר? בחדר האוכל נתלתה מודעה: הספר עובד היום. הרובריקות הריקות התמלאו בשמות החברים, ולפתע נראו ראשים בהירים ומסופרים. הכלים היו עדיין מיושנים, מה שהזכיר את הכלים של ד"ר אונה.

כשאני נזכר במה שנשאר על הרצפה אחרי שהסתפרתי אני רק יכול להתגעגע...

בגנים היה היום של הספר ליום של חגיגה.

הגננות העמידו במקלחת שולחנות עם כסא מעליהם, וכך היה איציק מספר. הוא החזיק בכיסים הפתעות, כמו מסטיק בזוקה, אך עדיין היו ילדים שפחדו להסתפר וכך נולד המושג: 'שב בשקט, בנדיט'!

גם כשהוא סיפר חברים הוא לא חסך בלשונו, ממנו יצאו כמה וכמה ביטויים שהפכו לנכסי צאן ברזל, כמו: 'אקומה שסה', 'ז'ורנל לבחורים', 'תן התור' (תוותר עליו), 'בנדיט, אני קורא לסיקוריטטה'.

גלגולים רבים עברה המספרה, מן הצריף אל הקומה התחתונה של בית וינה, משם למרתף המטבח, עד שהגיעה לשכון בחדר יפה ומעוצב.

כדי שלא ישעמם לאנשים שחיכו בתור, איציק הביא אתו קולטורה: חוברות של פלייבוי ופנטהאוז, אותן אסור היה לקחת, גם לא בהשאלה, כי הן היו מיועדות רק למספרה, אך היו אנשים שהיו להם קשרים טובים עם איציק והם קיבלו את החוברות הביתה. אנחנו, החבר'ה הצעירים, החלטנו שגם בלי קשרים אפשר לקחת, והכנסנו את החוברת מתחת לחולצה. איציק, שהרגיש במשהו, היה רץ אחרינו וקורא: "בנדיט, בנדיט, תחזיר את החוברת מיד".

נוסף לחוברת היו גם מחברות. איציק היה רושם כל מי שהסתפר על הדף, ובסוף היום הוא עשה ביזנס עם חיים נרבר.

בתחילת שנות השמונים התחילה אופנת המדרגה, ואיציק היה מומחה בתספורת הזו, כך שמכאן יצאה האופנה לכל בית ספר חוף הכרמל. בסופו של דבר התספורת היתה נעשית על פי רוח המסתפר. אני זוכר שהאורזות הוותיקות בבית האריזה, היו מתגאות בתסרוקת הקארה מבית האמן איציק.

עוזי יערי היה אחד האנשים שאהב לבלות אצל הספר, בעיקר בגלל החומר התרבותי שהיה שם. יום אחד הוא הוריד את המראה שהיתה תלויה אחרי המסתפר, והצליח לשכנע את איציק לספר את ביזל כך שיישאר פס אחד של שערות באמצע, ומסביב קרחת. כשיצא ביזל מן המספרה הוא לא הבין למה כולם צוחקים...

מאיציק למדתי כל מיני מילים, למשל: 'א-קום שאסה', שפירושו: תבוא בשש. השעה שש היתה שעת הסיום של העבודה, אז היה איציק סוגר את העסק. אבל המילה שלנצח תיזכר קשורה לאיציק היא 'בנדיט'.

לימים, השתפרו התנאים, הבחורים התחילו לרכוש מכונות תספורת, והבנות הלכו למומחים ולמעצבים, ואיציק, אחרי 45 שנה, מסיים את עבודתו.

תודה רבה, והרבה בריאות מכולנו.