חדר העיון – ספרים / ליובה שיפמן 1988
מתוך בתוכנו – יולי 1988
מדי שנה נעזרים יותר ויותר תלמידים בחדר העיון. ייתכן שזה הלינה המשפחתית שאינה מאפשרת שקט ויכולת להתרכז, אולי זה כתוצאה משפע חומר העזר שנתוסף בחדר העיון במשך השנים או אולי זו הלמידה בצוותא.
תהיה הסיבה אשר תהיה, עובדה היא שכמעט מדי יום ביומו בשעות הצהרים והערב, חדר העיון מאוכלס בתלמידים.
תמוה בעיני חוסר המעורבות של גורמי חינוך במוסד זה.
לא פעם אני מהרהרת בשדה הפעולה הנרחב הטמון כאן למחנכים – פגישה בלתי אמצעית עם ילדים, עזרא בשיעורים, עזרה בחיפוש חומר לעבודות אישיות ועוד ועוד.
אולי זו מדיניות של בת יענה. ספריית העיון בהחלט אינה ראויה לשמה – חדר קטן ודחוס בספרים, הישיבה לא נוחה, אז כדאי להתעלם ממנו. חדר העיון כאילו משמש רק לעזרה למשתלמים. אך לאמיתו של דבר, המצב שונה לחלוטין.
איך קרה שבקיבוץ שלנו, הידוע מראשיתו כקיבוץ תרבותי, ושמצבו הכלכלי אינו רע, איך קרה שנושא הספרייה נדחק הצידה עד כדי כך שספריית החברים שוכנת במקום כל כך לא מתאים, מאחורי המטבח וחדר העיון במקום עוד פחות מתאים ובלתי מספק. הרי לספרי האמנות הרבים בלבד ראוי היה למצוא מקום מכובד יותר. ומה עם שאר הספרים שערכם רב?
כאשר למדתי ספרנות, ביקרתי בהרבה קיבוצים וראיתי כמה מחשבה ומשאבים הושקעו בנושא. ברבים מהמקומות הספרייה הפכה להיות מרכז תרבותי שבו גם חדר עיון, חדר קריאה, אולם תצוגה לספרי אמנות (שאצלנו הם רבים), ולשאר דברי אמנות (שגם כאלה אינם חסרים אצלנו).
כאשר ביקרה מרכזת מדור הספריות של התק"ם, התביישתי. וכאשר בעלון "בתוכנו" הופיע הסיכום הלא מחמיא שלה לקיבוצנו, לא הייתה כל תגובה.
חוסר היחס לספריית העיון בא לידי ביטוי גם בכך שאחרי מאמצים רבים קיבלנו לפני כשלוש שנים חדר קטן ומרוחק נוסף הרחוק מהספרים. זה לא היה לנו נוח, אך לקחנו על עצמנו את הטרחה והלכנו הלוך וחזור כדי לספק לחברים את הספרים. ואז, כשהצטרכו את החדר הזה להרחבת הדירה השכנה מצאו פתרון. ללא ידיעתנו, העמידו אותנו בפני עובדה מוגמרת. שני חברים בתפקידי מפתח בקיבוץ ארזו את הספרים בקופסאות קרטון והעבירו אותם לחדר בבית הנעורים אשר ברגע זה הוא פנוי. כאשר יצטרכו את החדר בבית הנעורים, וזה יקרה בקרוב, יזרקו את הספרים לפח האשפה - זה יהיה עוד יותר יעיל.
הגיע הזמן לגשת לנושא ביתר רצינות, למסור אותו לאנשים הנכונים, כדי שימצאו פתרון הולם ומכובד לספר בקיבוצנו.