היה היה פעם - עגלונות / חנוש מורג
את הסיפור שאני רוצה לספר הפעם אפשר להתחיל בפתיחה כה מוכרת: " היה היה פעם…" אני מעדיפה להתחיל מן הסוף. לפני כמה זמן כשישבנו ליד שולחן האוכל ביחד עם איילה נכדתי היא אמרה לנו שהיא הכי אוהבת את האוכל של רוברט. לרגע לא הבנו למה היא מתכוונת, אבל אז מיכל (מורג, אמא שלה) הסבירה לנו שהיא בטוחה שאת האוכל שמביא רוברט כל יום בצהרים לגן הילדים, הוא הכין בעצמו.
רוברט קולייר וטנדר הסוברו שלו הם שריד לענף חשוב בחצר הקיבוץ שהיה פעם ואיננו.
בסידור העבודה נקרא הענף "עגלונות". גם כשכבר הכל היה ממונע שמרו על השם המיתולוגי – עגלונות. קשה להאמין, אבל עוד הרבה שנים אחרי העלייה על הקרקע היה לסוס ולעגלה תפקיד חשוב בחצר הקיבוץ. שנים רבות עבד בענף זה אלי יואכימסטל, והוא עוד זכה בחייו לחצות את הקווים, מהסוס והעגלה לטרקטור.
אלי אהב את עבודתו והיה מסור לה במשך שנים רבות. הוא היה "יקה שבייקים", ולא איכזב לעולם אף אחד מן התלויים בו. כל בוקר הוא התחיל בהובלות של החלב למטבח. כדים גדולים ומלאים של חלב (במשקל כפול ממשקלו) הוא פרק על הרמפה. במטבח עבר החלב תהליך "פסטור" (הרתחה), וכך במשך שנים היינו נאלצים לשתות חלב ישר מן הרפת. כשהגיעה ההמצאה של חלב תנובה לקיבוץ, פתאום הבנו כמה שנים טובות בזבזנו על חלב מורתח. ויש גם כאלו שעד היום יעדיפו את הטעם ההוא. לרובנו הוא זכור כסיוט בשל הקרום שהצטבר תמיד למעלה, וגם כאן היו כאלה שלא היה מעדן טעים לחיכם כמו הקרום ההוא.
המשימה הבאה של אלי הייתה הובלת ארוחת הבוקר לכל אחד מבתי הילדים. לכל כיתה וגן היו הכלים שלהם ואלי הביא את האוכל לכל אחד מבתי הילדים היישר ממטבח הילדים. במטבח הילדים עבדו חברות שהכינו אוכל לילדים. בעצם המנה הייתה אותה המנה, רק לתינוקות היה צריך להכין לחוד, אבל לילדים לפעמים גם חיכתה הפתעה – מנה שלישית. אהבנו במיוחד את היום של הפלטשינקות.
בשעות של לפני הצהרים אלי הוביל את הכביסה המלוכלכת אל המכבסה, ואת הכביסה הנקייה ממחסן הילדים אל בתי הילדים. במחסן מיינו המחסנאיות לכל קבוצה את הבגדים שלה על פי סימון מיוחד שאיפיין אותה. (מכאן גם החל הנוהג של שם לכל קבוצה שעלתה לכיתה אלף, וזה כבר סיפור בפני עצמו שמתקשר גם למה שכתבה היידי על הכפילויות של שמות המחזורים, למשל יש כמה קבוצות מעיין, אבל על כך בכתבה אחרת…).
הכביסה הייתה מגיעה בשקים כבדים, אלוהים אדירים, איך היה למחסנאיות כוח להרים אותם? שלא לדבר על אלי, שהיה קטן מידות, הוא היה כורע תחת כובד השקים. אלי היה כנראה מאד פוטוגני כי יש לו הרבה תמונות בארכיון, הוא ואפורה הסוסה הצטלמו טוב.
הפתעה גדולה במיוחד חיכתה לנו בתוך אחד מתיקי החינוך שבסריקתם אנו עסוקים. התחבא לו שם פתק קטן, כזה שנכתב בתוך פנקסי הקוהינור הכתומים שהוותיקים החזיקו בכיס חולצתם (את משה דייג לא תפסתם בלי פנקס כזה). בכתב יד צפוף, אופייני לו במיוחד, כותב אלי את כל המשימות של העגלון לתורן בשבת (כי גם בשבת יש להוביל ולשנע את האוכל וכו'). השנה היא שנת 1968, זאת בוודאות, כי גם על פתק כה שולי יש לכתוב תאריך, יקה או לא?
אבל הנה, לנו יש מזל! זכינו באוצר קטן שמגרה את יצר הסיפור והעלאת הזיכרונות. ואם אתם שואלים אותי, כאן טמונה תמצית הארכיונאות. וכאן אני משתפת אתכם בדילמה של ארכיונאי המאה ה-21, כן או לא לשמור את החומר בנייר? האם להסתפק בקבצים הדיגיטליים בלבד?
מה מספרים לנו כל אותם ניירות ופתקים בכתב היד המקורי אם לא את ההיסטוריה שלנו? אותי מרגשת האותנטיות שלהם, זה שאתה יכול לדלות מתוך כתב היד המקורי את כל ההוויה שהייתה ואפיינה את האדם עצמו. אני חושבת, שזו כבר סיבה מספקת לכשעצמה לא לוותר ולהמשיך לאסוף ניירות, אני לא מסתפקת בענן – אני רוצה את המקור!