לגדול בקיבוץ של פעם מאת ערה, דבורה וסמדר 2016
קבוצת "מעין" מחזור כ' בני שישים
להיות בקבוצת "מעיין" זה אומר
להיות בני זקונים להורים מבוגרים,
שהחליטו אחרי הפילוג לעשות עוד ילדים.
להתאחד משני גנים (דרורה ואדית)
להיות מוכרח לשתות חלב כל בוקר
אוף איזה גועל... ושמן דגים.
זה לדעת מאז ומעולם, ועד עולם
שאנחנו הילדים של רבקהל'ה
ושל אלזה כמובן.
שאצל "אלזה תיסחטי לי" חולמים על סיגריות "נדיב"
ולומדים את רזי הסדר והניקיון,
אבל עם רבקהל'ה אפשר להתחבק , להסתודד,
להחליף מכנסיים קצרים עם גומי, או נעליים,
ולמשש את הבטן כשהיא בהריון...
בבר מצווה, בכיכובו של אבנר לס, ורבקלה נויימן
להציג את "פיגמליון".
להיות בקבוצת "מעיין" בני שישים
זה תמיד להיות מחוברים לקבוצת "עופר", היותר קטנים,
(תסלחו לנו יאיר, ירון, שולה, גילי, אסף , שאול ,בני ,אייל , עמיר ואורנה, הצעירים...)
זה לזכור לרע ולטוב את אסתר גרטנר ,בלה וולף, חנה נבון ואת נירה פרינץ, חיה דרייפוס ותמר מיכאלי והרשימה עוד ארוכה,
כבר אמרנו, לטוב ולרע.
להיות בני שישים בקבוצת "מעיין"
זה לדעת שאלי כמעט תמיד באופוזיציה ולעולם הוא הרפתן.
נדב, חלוץ שנת השירות כבר בסוף כיתה י"א, הנואם, והקריין.
שיגאל מוהר הוא החתיך של הכיתה,
ושהגענו לשיא גינס "בחתונה הצעירה"
כשאלן קידר עשתה את זה עם אלכס לביא, כשלמדנו בכיתה...
להיות בני שישים
זה להיות בטוח שניר, קצין החימוש שלנו,
אפילו בשלג, ילך בחולצה קצרה,
להתגאות ששי הוא מוסיקאי,
ושיש לנו בשושו... שלושה בנים ב"יחידה", ועוד קצין רפואה.
שאצל סמדר אפשר לשמוע סיפורים על נגבה ועל הפלמ"ח
ולדעת שגם הפעם היא לא תגיע במשחק ה"הקפות" לתחנה הבאה.
להיות בני שישים בקבוצת "מעיין"
זה לחכות ליום ההולדת של דבורה לב-רון כל השנה,
כי רק שם אוכלים גלידה תוצרת בית, ושרים "שירי עמים"
ושהכי בסיסי - יש לה תמיד בבית פרי הדר מתוק ועסיסי.
להיות בקבוצת "מעיין"
זה לקבל מיליון בזוקות אצל אימא קלר ב"אספקה" לפני כולם,
ומיכאל, "ברנע כל יודע", איך לא, יעשה את הטיול הכי ארוך שבעולם,
ואיזה כיף לראות "בורג וסורג", ו"אוכל אדם" בפנס הקסם אצל עמרם.
זה לדעת שאם ממשוואה במתמטיקה, או בעיה בביולוגיה, אתה מתבאס יש לך תמיד את עוזי לס,
ושמוליק, "העירוני החכם, הנקלט", שאף פעם רחמנא ליצלן, לא עבד בלול אבל פרפקטו בניהול.
אצל משפ' שפע אוכלים טוסטים עם שום על התנור
ומקטרים על אבא פינדה (בעיקר אם נפצעת אצלו בשיעור...)
להיות בכיתה שלנו, בני שישים
זה להיזכר בפחד מוות בלילות מהתנים.
בישיבה במקלט, ביום ההולדת של ערה, ב"ששת הימים",
זה לדעת שאצלנו, פינדה, אגי ואדית, הם גם הורים וגם המורים,
להיות אצלנו בכיתה
זה להספיק עוד להציץ לטושקה בחולצה.
זה באחד באפריל לצעוק למוישל'ה דייג שמנחם באמת קיבל בעיטה מאחד העגלים,
ולבכות עם דמעות תנין ,כי אף אחד לזה לא מאמין.
להיות בני שישים זה לזכור שעות של גירוף במגרפת מנחם במשק הילדים.
לפני הלימודים לחזור מחליבת בוקר בדיר העיזים,
ובחליבת הערב לקחת מפחד החשיכה את אחד ההורים.
ללמוד עד כיתה י' בכתה שנמצאת מטר מהחדר בנעורים.
עם המורים הכי נחשבים מדור הנפילים.
לעבור לשנתיים האחרונות בתיכון לבית ברל עם המון אתגרים.
ובכלל, למחזור שלנו יש מורכבות של סיפור,
איך החזקנו את הענפים והקיבוץ , במלחמת יום כיפור.
ובסיום, למרות היותנו בני זקונים מפונקים,
להעלות "מקום לדאגה" עם מיקי גורביץ , גדול הבמאים.
להיות בני שישים
זה אומר לפנות את בתי הילדים כל שנה ולעבור לצריפים,
לקראת קייטנות הקיץ של ילדי העובדים
ממפעלי ים המלח שבאים לנופשים,
בסוף יב' לעבור לצריפים בשכונת החיילים
עם המקלחת הציבורית וסיפורי המציצים.
להיות בני שישים זה לחנוך את "הרכבות" בשכונת הצעירים.
פעם היינו קבוצה של ספורט ,שחיה וכדור-מים.
היום, קצת כרס, גב תפוס, קמטים, ומשקפיים,
חלקנו כבר סבים ,מסתובבים עם עגלות ונכדים.
לכבוד חגיגות ה60-, מיכאל ושי שבו לגבעת חיים.
נשארנו אנשים טובים, צעירים בנשמה, שמחים ומחייכים,
שניים בלבד - נדב ועמרם בחרו לחיות במחוזות אחרים.
מבטיחים לכם בעוד עשור בחגיגות ה-70,
נשוב עם הרבה נכדים וחרוזים מעודכנים.
כתבו בנות המחזור –
סמדר ורדי-זעירא, ערה שפע-דניאל, דבורה לב-רון-לשם.