גבעת חיים איחוד
חסר רכיב

זכרונות מ"חופש הצהריים: / אראלה לברון


כשאנחנו אומרים היום "חופש בצהרים" הרי הכוונה היא לחופש מעבודה, מלימודים או כל תעסוקה אחרת, למען שינה של אחה"צ. כמה משתוקקים אנו למעט שינה כדי למלא את הגרעון של הלילה הקודם וכדי שנוכל להחזיק מעמד, ערים עד השעות הקטנות של הלילה הבא! 

אולם, לא תמיד הבינונו כך. לפני מספר שנים, הייתה מנוחת הצהרים עוברת בכל צורה שהיא מלבד שינה. הבלגן היה מורט את עצביה של המטפלת עד שפעם החליטה לשחרר עצמה אחת לשבוע או שבועיים מהעול הכבד ולשלוח את הילדים לחופשי – שיעשו כאוות נפשם. 
אנו, כמובן שמחנו וששנו לקראת הרעיון לא פחות מהמטפלת, אולי יותר. 

החופשים הראשונים עברו בטיולים ללא מטרה מסוימת בתקווה למצוא איזה שעשוע שיעסיקנו. עד שבאחד הפעמים גילינו, שש הבנות, בין עצי האיקליפטוס שליד הנגרייה לוחות פח למיניהם, גגות שבורים וקרשים לכל סוגיהם ועלה רעיון לבנות בית ולהקים בו חיי משפחה. 

במהירות ובחריצות התחלנו בבניית הבית. המלאכה לא הייתה קלה כלל. הבית קם ונפל לפחות 5 פעמים, עד שלבסוף הועלתה ההצעה לחפור תעלות ולהעמיד את בסיס הקירות באדמה. מעתה ואילך התקדמנו במהירות וללא בעיות מיוחדות. תוך זמן קצר הושלמה מלאכת הבניה והחלה מלאכת הקישוט. במהירות נקטפו פרחים וענפים – הבית מושלם! כשהושלמה המלאכה הייתה לכולנו הרגשה כאילו בנינו "ארמון" שכולו כליל היופי והשלמות. וממלאכת הבניה לניהול סדרי החיים בבית. וכאן החלו המריבות: מי תהיה האימא, מי האבא מי הדודה מי הילד... אולם כשלאה הרופאה לקחה את היוזמה לידיה וקבעה לכל אחד תפקיד, קיבל כל אחד על עצמו למלא את התפקיד אשר הוטל עליו. ללא ערעורים.

החלו סדרי החיים החדשים, היו אלו החיים היפים ביותר שידענו עד אז. ומי אינו זוכר הרגשה נעימה יותר מאשר לשבת בבית אשר אותו בנינו במו ידינו חופשיים מידה הקשה של המורה או המטפלת האומרים תמיד מה אסור ומה צריך לעשות.

קשה הייתה הפרידה מן ה"ארמון" שלנו ובהגיע שעת הסיום היו מחשבותינו נתונות ליום החופש הבא, כשנשוב ונחזור אל הארמון שלנו. בהזדמנות הבאה כבר ציידנו עצמנו במנדרינות, עוגיות, לחם טרי וגפרורים במטרה לבשל ארוחת צהריים. אולם כאשר הגענו אל ה"בית" התברר להפתעתנו שכולו נהרס ע"י הרוח והגשם, ואת חומרי הבניה מצאנו פזורים בשטח. 

מאוכזבות מאד ניגשנו במרץ מחודש לשיקום הבניין. הפעם היו שיטות הבניה משוכללות ויעילות יותר משום שהיה לנו כבר ניסיון במלאכת הבניה וכך תוך זמן קצר עמד שוב הבית על תילו. לאה, האימא נגשה מיד להכנת ארוחת הצהריים. הפעם היו לנו גפרורים ולאה החליטה להכין "הפתעה" לחם קלוי. כולנו עמדנו והתבוננו בהתפעלות כיצד "אמא" צולה על נר לחם וציפינו חסרי סבלנות לארוחת הצהריים. 
את טעם הלחם המפויח אין לתאר, העיקר, היה עצם הרעיון הגאוני ולאו דווקא טיבו ותוצאותיו. 

כך עברו השבועות כשבכל יום חופש עלו רעיונות חדשים משלו ואנו היינו נהנים כל פעם מחדש מן החיים העצמאיים, הרחוקים כל כך מן המציאות האפורה בכיתה. "החיים המתוקים" נמשכו עד שהתחלנו לעבוד במשק ביה"ס. מאז הפך חופש הצהריים – לחופש של שינה. ואפילו לתנומה, ואפילו לשעה קלה... 

חסר רכיב