סימה שרי על חיים ארלוזורוב 1976
גבעת חיים, חיים ארלוזורוב
1976 בתוכנו יומן מס' 450 - 5.3
בקיץ, בדיוק לפני שישים שנה, לקחה אמא שלי אותי ואת בן-דודי "להחליף אוויר" בירושלים, בשכונת מונטיפיורי. בשבת בא אבא לביקור, והדבר הראשון שאמר לאמא, והוא חיוור כולו, היה: ארלוזורוב מת. הוא נרצח. אמא תפסה ראשה, פכרה אצבעותיה, והם עמדו זה מול זו ובכו, אני חושבת. אנחנו – בת השבע ובן השמונה – היינו די נדהמים מעוצמת התגובה. וכי מה הבינונו. אבל, זה היה רק שמץ, כמובן. הזעזוע בארץ היה מן הגדולים בכל תולדותיה. והרצח הזה הפך את ארלוזורוב לשם מוכר עד היום, אך גם גרם לכך שדמותו, אישיותו, רעיונותיו, לא מעט טושטשו...
מה יודעים אנו, יושבי הקיבוצים הנקראים על שמו, על האיש?
ומה יושבי שאר הישובים, והרחובות, והמוסדות?
יש אפילו יסוד לפקפק, אם בכלל ידועה להם העובדה, שהם נקראים על שמו. "חיים" אינו שם ייחודי כל-כך, וזו גם מלה שגורה ביותר על פינו...
ילדים (גדולים) שנשאלו – בשנת 1989 (ספר החיים, עמ' 64 פינדה) – מי הוא אותו חיים, שאת שמו נושא קיבוצנו, ענו כדלהלן: אחד מן העלייה השניה, אחד שנרצח. למה? – הוא היה רוויזיוניסט. נדמה לי, על שם חיים חפר, לא זכור לי, שאי-פעם הוסבר לנו.
וכיום? "ליתר בטחון" לא שאלתי. הסתפקתי בקריאת תשובות שקיבלו אחרים – ממבוגרים! – במישאלי-זוטא שערכו...
בימים אלה, במלאות שישים שנה למותו, מלאים באיש אמצעי התקשורת. העיתונים מרבים לדבר על הסוף המר, על האווירה והנסיבות החמורות שיכלו להביא לידי כך, גם אחרי כל השנים הללו, עניין זה לא נרגע, לא שכך. ועל האשמים מדברים, על העובדה שזוכו לבסוף, חרף הזיהוי הוודאי של רעיית ארלוזורוב.
"המדינאי הצעיר, המבריק", "המיר קריירה אקדמית מזהירה ועבר לארץ ישראל, ישר לאבטלה, למחסור ולרעב", "איש תרבות וידען גדול" "ידע על בוריין הרבה שפות, "נהנה מיוקרה רבה", "המבטיח", "שובה הלב", "הכריזמטי", "העילוי", "הפרגמטי", - "שר החוץ של המדינה שבדרך".
בהיותו כזה, ומרחיק ראות, דברים שאמר הם אקטואלים ורלוונטים כיום, לא פחות מאשר אז, כגון: אחרי מאורעות 21, או 29, טען, כי הערבים אינם טרוריסטים (סליחה, המלה שלו היתה פורעים), אלא, שזו תנועה לאומית, ויש רק דרך אחת לפתור את הקונפליקט – הדרך המדינית, דרך ההדברות והשלום. או: ביקר את האינדווידואליזם, האינטרס של הסיפוק העצמי, וראה בסולידריות ובהתאגדות לעזרה הדדית גורם עיקרי לקידמה חברתית. ובעניין כלכלה קפיטליסטית: "אוריינטציה של רווח, תצטרך להעדיף עבודה ערבית על-פני עבודה יהודית, ותיצור בארץ מעמד של מתיישבים יהודים ולא קהילה לאומית חדשה".
אישיותו קיפלה בתוכה עולמות שונים ורחוקים. יליד יהדות רוסיה – וחניך גרמניה. נצר למשפחת רבנים – ועמד בפסגת התרבות המערבית של ימינו. לאומי בכל חושי החיים שבו – וסוציאליסט עד עמקי ההכרה. יוצא השכבות המשכילות שבתנועה הציונית – והתאחה עם תנועת העבודה, התנועה החלוצית. וגאה בכל אלה, ובטוח.
מזיגה מופלאה והרמונית של מנהיג צעיר בישראל. מנהיג ברמה של הכרת שליחות, שליח של מחנה. "סמל למיטב כוחות האומה בתוך ציבור הפועלים".
כפרגמטיסט צרוף ("אין לבחול בקיום שיחות עם אף אחד"), וכרואה את הנולד, ניהל מו"מ עם השלטונות הנאציים בגרמניה, והגיע איתם ל"הסכם הטרנספר" של רכוש שאפשר ליהודי גרמניה שעלו לארץ להוציא את רכושם והונם. זו לדעת רבים, אחת הסיבות שרצחוהו, את "הבוגד".
להיקרא על שמו של האיש על שמו של האיש, ובשלב זה, אחרי כל מה שחזרנו וקראנו ושמענו, איננו מופתעים מעדותם של ותיקי קיבוצנו, שזה היה פשוט טבעי, ולגמרי ספונטני. הובא לאסיפה ואושר. היה אז גל של קריאת ישובים על שמו – גם קריית חיים, גם כפר חיים. נוסיף לכך, שארלוזורוב היה ידיד. וכשחולקו אדמות ואדי חווארת למשבצות התיישבות, סייע בידי חברי "קיבוץ ג' השומר הצעיר" שישבו במחנה בבת-גלים, בחיפה לקבל פיסת קרקע להתיישבות עצמאית. ועוד נוסיף לכך, שהעלייה על הקרקע התרחשה ביולי 1932, שם לקיבוץ עדיין לא היה, וביוני 1933 – נרצח. היה זה רק מובן מאליו, לקרוא לקיבוץ על שמו.
עשרים שנה לאחר מכן, בפילוג, נשמרה המובן-מאלוויות הזו. חרף העובדה, שאיש לא זלזל בכבודה של הנרייטה סאלד, באישיותה ובמפעלותיה הברוכים... מכן שמנו, "גבעת חיים-איחוד" כאשר עלתה הצעה, בשנת 1955, לעשות שינוי בשם, יצא נגדה העורך המנוסה ביותר שהיה לנו, יהודה ארז הזכור לטוב. עד-כדי-כך היתה הדבקות והנאמנות, שהוא, בכעסו, בכלל לא שם לב כי ההצעה לשינוי, רק ל"גבעת-" היא מתייחסת ולא, חלילה, ל"חיים". (הוויכוחים על השם: ספר החיים עמודים 396-399).
כשישראל כ"ץ מסביר את תכנית המתאר של קיבוצנו, הוא אומר: "לפני חדר-האכילה וממולו יוקמו בית התרבות וחדרי העיון, כחלק מן הבניינים שאנו עומדים להקים לזכרו של מנהיגנו-מורינו חיים ארלוזורוב ז"ל" (ספר החיים עמ' 63) זה היה בשנת 1954...
אולי ינערנו התאריך, שישים שנה להירצחו, ויזכירנו כוונה זו. ואז, אל נסתפק ב"חיים", נאזכר השם כולו. לטובת הידיעה והזיכרון.