היה היה - ענף הדפוס / דניאלה קראוס
בתוכנו מס.819 13.2.2004
כתבה: דניאלה קראוס
פעם, כשהקיבוץ עלה ל"נקודה" הייתה מכונת שכפול ידנית – על בסיס דף הסטנסיל. אלי ורפל ז"ל ניהל את השכפול, ואותנו, הילדים, קראו לאסוף את הדפים לקבוצות, לשדך, ולחלק לתאי הדואר.
שנים אחרי כן נפגש אגון לקר ז"ל עם איש המחפש קונה למכונות דפוס, כי הוא היה מעוין לסגור את חנותו. אגון התלהב מהרעיון ומההזדמנות, פנה למוסדות והם אישרו לו. קיבל מקום, שיפץ מעט, התאים את המקום למכונה ולמכשירים השונים (שנת יצור 1935!) והפך אותו לבית דפוס. בית דפוס קטן, אך טוב, שהתקיים עד שאגון חלה ולא שב עוד למיטבו.
אחרי כן בקשו מאשר ישראל להפעיל את המקום לצורכי המשק. כשפנו אלי להחליף את אשר, היה ברור שצריך להחליף את המכונה הזקנה במכונה חדשה, דיגיטלית ואיכותית. האישור ניתן, והתחלתי ללמוד את העבודה. הקרבה לבתי הספר תרמה המון לשני הצדדים. ליד זה עסקנו גם בפיתוח וטיפוח מוצרים למיניהם. מהר מאד הגעתי למצב של תעסוקה מלאה. על כל פנים, התוצאות פרסמו אותנו, ובשיטת "חבר מביא חבר" תרמו להצלחה, לעניין, ולגוון בעבודה. הרגשנו שהלקוחות והסביבה מרוצים, וכך אנחנו הרגשנו טוב!
בשלב זה התחיל שינוי: המבנה של הדפוס היה קטן מדי, והיה צורך ממשי להתרווח. במקביל, התחילו גם הדיבורים עלה השינויים המערכתיים בקיבוץ, והגדרת הדפוס הפכה, בהתאם ל"עסק".
אחרי חיפושים רבים, נמצא מקום חילופי לדפוס - מבנה של פעוטון. המבנה היה מאד מתאים לצרכינו, ומאד נהנינו לעבוד בו.
אבל אז הבנו מה עושה המרחק מאזור בתי הספר. פתאום – "רחוק מן העין רחוק מן הלב": פחתה כמות העבודה, למרות שהשתכללנו ושיפרנו את איכות המוצרים. מבחינת הקיבוץ לא הרווחנו מספיק כדי לכסות את ההוצאות על חומרי גלם, +משכורות+ חשמל +מים + שכר דירה ועוד.
הבנתי שהקיבוץ לא מוכן, מחד גיסא, להשקיע בדפוס, כדי שיוכל לעבוד כעסק מצליח, לא במכשור ולא באדם נוסף שישמש בתפקידי ניהול ושווק, ומאידך – גם לא מוכנים להתייחס אלינו כענף שירות לקיבוץ. לו היו מוכנים להשקיע, היה הדפוס מייצר מקומות עבודה למבוגרים, גם לעבודה מוגנת וגם למובטלים ( עד שימצאו מקום עבודה קבוע).
כאשר התחילו הדיונים בתמחור העבודה לכל חבר, המליצו לי למהר ולפתח את הדפוס, בשל הפוטנציאל למקומות עבודה חלקיים. נמסר לי שהעבירו מכתב המלצה ברוח זו למזכירות. (את תגובת המזכירות, או לחילופין, הזמנה לדיון בנושא – לא קיבלתי עד היום.)
מי שליווה אותי במהלך השינוי הוא צחי (רכז השירותים), שעמל וטרח וגם קידם את הדפוס באכפתיות אמיתית! וזאת למרות המטרה שהציגה לו המזכירות : לחסל גורמים לא רווחיים ( רק חלילה, לא לחפש פתרונות...) אגב, חברי המזכירות, שנהנו לא מעט משירותנו, אף אחד מהם לא הראה מעורבות בתהליך הקשה הזה. מאד חבל. ועוד אגב שלושה מובטלים התווספו לקיבוץ, שלא נוצר בו שום מקום עבודה אחר. לזה קוראים צמיחה?!
כשהתברר ש31 בדצמבר 2003 נקבע כשעת האפס לסגירת הדפוס, החלטתי, לקצר את הזמן ולסגור מיד, כד שלא לבזבז כוחות נפש עוד כמה חודשים, וכדי שאוכל לתכנן את עתידי לקראת תחילת שנת הלימודים במוסדות השנים.
אני מוצאת צורך להעיר, כי כבר עברתי את גיל ה-60, כלומר הגעתי לגיל הפנסיה! אז, מבחינתי האישית הגעתי למקום טוב – למרות, שיש להניח שעוד הייתי ממשיכה וממשיכה. אבל במצב העניינים שנוצר, אני כבר בתחילתו של פרק חדש בחיי.
אך, עדיין, אני מרגישה שהקיבוץ איבד נכס טוב, שהוא גם פוטנציאל כמקום עבודה לרבים, וככזה מהווה גם נכס חברתי. אני מלאה חרדה לאופי השינויים המתקרבים, לא רק בגלל האווירה הכבדה בתחום המשכורות, למשל, אלא, בעיקר, חרדה מההשפעה של אופי התנהלות השינויים על החברים כפרטים ועל החברה ככלל. ובכלל...!
ולסיום אני מאחלת לחגי ולדודי הצלחה רבה בהתמודדות עם המצב הנוכחי וזה שיבוא בהמשך!