המכבסה / סימה שרי
גם הפעם, סיפור של פעם.
גם בימים של זכרונות מטלטלים, נותר הרצון לספר לכל מי שלא היה כאן, איך היו הדברים מעולם. הסיפור להלן הוא מעשה שהיה.
(והכותרת – ביאליק. "צילי וגילי, זו גם זו, שתיהן, שתיהן..." וגומר...).
זה היה מזמן. נכדתי – כיום עלמה לכל דבר ועניין - הייתה אז בת שבע או שמונה. יצאנו לנו בשתיים לטייל בשבילי קיבוצנו. היינו בדרך למשק בית הספר (כיום "לגעת בחיות", אם למישהו דרוש עדכון...), צועדות לנו בהנאה ובנחת. לפתע, ללא כל סיבה ניכרת, היא עוצרת, ואומרת-מכריזה בטון שכולו תרעומת, המלוּוה אפילו ברקיעת רגל: "סבתא, איך זה שאין לך מכונת כביסה?!" זה מה שמעסיק ומדאיג אותה, את ילדתי הקטנה? וּמה פּתאום כאן? ומה פתאום עכשיו? ואני, מופתעת וקצת נבוכה, מרוויחה זמן ואומרת:
- מה, אין לי מכונת כביסה?
- כן, אין!
- בואי אתי, אני אומרת, ואנו סבות על עקבינו, ומצפון-מערב קיבוצנו פונות לדרומו-מזרחו, הישר לתוך תוכי המכבסה.
- הרי לך, אני שוב אומרת, לפנייך מכונת הכביסה שלי.
עיניה ואף פיה נפערים למראה דודי הענק ומכונות הייבוש. (כאן אולי מטעני זכרוני, אולי היו אלה עדיין חבלי הכביסה המתוחים בצפיפות בחצר האחורית, שעליהם מתנופפת כל השבוע, כל הגרדרובה של כל הקיבוץ. כך או כך – מרשים למדי...). גם הלולים הגדושים כבסים אשר סביבנו, בהם ממוין הכול לפי מרקם וצבע, מרשימים וכן, המקום, בו בסוף כל שבוע, אליו אנו באים, ומשליכים/זורקים/מוסרים/מביאים את אשר דורש כביסה.
תוך כדי אני נזכרת כי התנהלו אי- אילו דיונים כיצד לקרוא לפעולה זו שלנו - כי: "זורקים?" אשפה; "משליכים?" אבנים; "מוסרים?" למישהו. דומתני כי מעולם לא הכרענו... ראה בתוכנו מן הישנים ישנים.
ביום שישי שוב באים, ומוצאים הכול בתא נקי ומטופל. סוף סיור? מה פתאום! עוד לא ראתה את כל מה שמכונת הכביסה שלי עושה.
"מטופל" מזמין הסבר.
פנינו למחסן הבגדים. אולם גדול. חציו האחד - כסאות, שרפרפים, גם מכונות תפירה. ליד כל אחד מאלה חברה, וכולן עושות במלאכה. לכאן מגיעים כל הפריטים הדורשים טיפול. כאן נתפר כפתור חדש במקום זה שנשר. וזאת לא לפני שתותאם לו מידה וגוון. די פשוט וכל כך נוח. קצת יותר מסובך, אם הריצ'רץ' התקלקל. אבל הוא ייפרם מן הבגד ואחר ייתפר במקומו. האחר הזה, כמו הכפתור לעיל, כמעט בטוח שהופרד מבגד שכבר לגמרי התבלה, וכך הפך לחלק מן המלאי.
"בגד שהתבלה", אמרנו? לא כל כך מהר זוכים בתואר זה. כי אם השתפשפו הברכיים, תפרי זיג זג במכונת התפירה יאריכו ימיו. בשלב הבא, גם טלאי יהיה פתרון טוב. בעבודת יד, בשתי וערב אומנותי ממש, מתקנות חברות גרביים. אוי ואבוי לגרביים שלא בזוגות מגיעים. (והומצאה גם שיטה למנוע זאת - כבר בהיותם חדשים, נתפר מעין זנב עכבר לכל גרב (עוד דרך שמצאו אנשים לזהות קיבוצניק המגיע העירה...).
באולם נוסף, קטן יותר, מעגילות ולוחות גיהוץ. אמנם, לא הכול מגהצים, ולא את הכול באותה רמה, אבל, בגדי הערב – במגהץ יד, אחד אחד.
ועדיין לא סיימנו. בחלקו השני של האולם הגדול, בתאים ממוספרים, מטופלים ומקופלים, מונחים הכבסים שליווינו. ואילו חלקם – ההכי הכי מיוחדים – חולצות השבת הלבנות, למשל ושמלות (כן, שמלות!) - תלויים על קולבים בקרבת מקום. כל בגד ומספרו.
אז כך: בסופשבוע באים ומביאים את הכביסה. ביום שישי באים ומקבלים אותה. ובשבת קודש? חלילה לי מלשכוח - השבת במכבסה קודש היא למדי חיילינו. בהתנדבות-תורנות כלשהי, יש מי שמכבסים אותם, מעמלנים דשים וצווארונים, מגהצים, אם יש צורך גם מתקנים, ובבוקר יום ראשון, בטרמפיאדות ובבסיסים, אין כחיילינו גאים בביתם.
בחיי, שאם אני מגזימה, אז רק מעט. וזאת עוד לפני שסיפרתי על מחסן הבגדים של הילדים. סיפור ממש ראוי. האמת היא, שכבר אז צחקנו לא מעט ממנו ואיתו! פעמיים בשנה קול קורא היה נשמע, ממש תרועה: "מ-די-דו-ת!" – והחלה החגיגה. חגיגה, ראשית, כי זה היה על חשבון שיעורים! וגם, לא פחות חשוב - שם שמעו כל ילד וילדה, כמה יפה גדלו והתפתחו מאז העונה הקודמת (ואשמור בסוד, מה עוד נאמר, בגרמנית...).
ובעוד אני מספרת כל אלה (בקלידים לצג), לא מרפה ממני שיר, ולא חדל מהזדמזם בראשי - "עכשיו דבר אין להכיר, על המשלט יושבת עיר, אולי בזכות אותם ימים".
זה לא אותו דבר, אני יודעת, אבל מתעקש לו.
הגיעה עת סיכום.
- אז מה, נכדתי החמודה, מה דעתך, האומנם אין לי מכונת כביסה? ו-האם לא טובה מאוד היא? (חלילה לי מלומר יותר טובה...) ואני רואה על מצחה, איך בכובד ראש היא שוקלת תשובתה. - אבל, איך אמרת, סבתא, איך היא מגיעה, הכביסה?
- אנחנו הולכים ומביאים אותה לפרוזדור הפתחים ההם, אלה עם הכתובות שראינו, את בטח זוכרת.
- אה! ואיך אמרת היא חוזרת?
- ביום שישי, לקראת שבת, הכול מוכן, ואנחנו הולכים לקחת, כמובן.
היא, מלאת רשמים אין ספק, אבל...
- פה צריך ללכת להביא, פה צריך ללכת להחזיר... עוד הרהור קל והיא מוצאת לה נוסחה:
- חצי-חצי, סבתא!.
ואילו אני? והיה, גם כיום, אם ישאלני מי מנכדיי אותה שאלה, גם אם כעוס, אפילו רוקע ברגלו, היה שומע ממני: "אתה באמת חושב שאין לי מכונת כביסה?!" ועורכת אתו אותו סיור. נכון – הוא יהיה שונה, הסיור, יותר קצר, כמובן - פחות אולמות, פחות תאים – אבל לא פחות מבטיח. ועוד כמובן: לא אדלג בו על אחד החידושים המהפכניים - המשקל שליד דלת היציאה.
והניגון ההוא, ממשיך ללוותני, אינו מרפה, אבל הרי לא היה פה משלט, אני אומרת לו, ולא קמה פה עיר. זה ה"עכשיו דבר אין להכיר", כנראה. אז אני מבקשת את סליחתו של המשורר ידידי, ומשחילה-מזייפת חרוז משלי: "עכשיו דבר אין להכיר, צמח לו עוד מוסד אצלנו די צעיר, כלבו ממש כמו בעיר, שאת שירותיו הוקר נוקיר" ומה שנכון - "היו זמנים, היו זמנים".