סיפורי בתים בקיבוץ
מ"בתוכנו" 2008
מכון החליבה הישן
מספר יענק'לה:
באותם ימים הייתה תורנות של חברים לחליבה בסופי השבוע. בלילה חלב רק חבר אחד, כדי לחסוך בתורנים. ואז, כדי לא לאבד את השליטה בכל השלבים, הכנסנו כל פעם רק שלוש פרות לחליבה מכל צד.
החברים המבוגרים, כמו פרי, וולטר, ושלמה גל – גם הם היו שותפים לתורנות, גם כשכבר היו לא מאד צעירים...
בוקר אחד של שבת, הקדמתי לבוא לחליבה, השותף שלי באותה שבת היה שלמה גל. אני הכנתי את כל מה שצריך היה לעשות לקראת החליבה: שטפתי את טנק החלב, והתחלתי להביא את הפרות, והתחלתי לחלוב לבד. בעודי עסוק בחליבה, הופיע שלמה ואומר לי: "אתה יודע שכל החלב בורח לך" (שכחתי לסגור את הברז...), ואני, מבלי להתבלבל, עונה לו: "זה בכוונה, צריך לשפוך את החלב הזה"...
המכון של החליבה היה מועדון לשתיית קפה. בארוחות עשר התקבצו אליו כל הבחורים שעברו או עבדו בסביבה. על יד המכון היית יכול לראות עומס עצום בחנייה – של טרקטורים כמובן... למיקי הדר היה תחביב, הוא סידר את כל הטרקטורים בשורות מסודרות, יקה או לא?...
יורם ברגשטיין היה רפתן וותיק ברפת, אבל לא אחת קרה שהפרות היו גורמות לו להתעצבן, בעיקר כשהן הרימו את הרגלים כשהוא על ידן. ולא אחת הוא גם החטיף להן בעיטה. יום אחד – בעודו עובד עם יוני, הוא נתקף באחת מהתקפות הכעס שלו, ונתן בעיטה, אך במקום בפרה פגעה הרגל שלו בצינור. נעים זה לא היה...
מחסן המלט הישן (עמד היכן שעומד היום ביתה של ארז ואלה אייזנר).
ראובן פיינברג:
היינו בכיתה ב' או ג', יום אחד אומר לי חבר שלי (פרחח ידוע ברבים שלא נזכיר כאן את שמו): "תראה, יש לי גפרורים, אולי אתה יודע מה עושים איתם? בוא ננסה".
הלכנו מבית הילדים למחסן המלט, עמדנו בין הקיר לערימות השקים כדי שאף אחד לא יראה, הוא לקח נייר והדליק אותו ובבת אחת הנייר הבעיר את הכל מסביב.
ברחנו משם כדי שאף אחד לא יראה, כנראה שלא מספיק מהר, כי הצליחו לראות שאנחנו היינו שם. אני אפילו לא יכול להגיד מה נשרף, אבל האש הייתה גדולה, ומכל עבר באו לכבות אותה.
אבא שלי לא ידע מה לעשות עם עצמו מרוב בושה שהבן שלו היה מעורב במעשה פרחחות כזה...
ועוד זיכרון קטן מן הימים ההם, לא בדיוק קשור לבתי הקיבוץ אבל כן קשור לשדותיו -
בקובני היו הרבה שטחים שלנו, גידלו שם כרמים, מטעים, פרדס, וגם שלחין, אז חשבו שהגיוון הוא נכון. החברים שעבדו בשטחים הללו לא אכלו בקיבוץ אלא בשדה, גם ארוחת בוקר וגם צהרים.
היו כמה 'חדרי אוכל' קטנים בשטח – בשפה של אז הם נקראו 'סוכות'. צבי פלבר, שהיה אז הנהג, פרק את ארגזי האוכל ליד כל סוכה, ועובדי השדה אכלו על פי המיקום שבו הם עבדו. כך יצא, שבכל סוכה כזו אכלו ענפים אחדים, לפעמים ביחד לפעמים לא. בסוכה א' אכל אליעזר ארזי, שהיה מנהל הכרם והאחראי על שטחי התפוחים באזור זה של קובני. בסוכה ב' אכלו אנשי הפרדס. גם לאלכס בנאי, שהיה אחראי על חלק מהמטעים הייתה סוכה, אולי סוכה ג?...
עוד שנים רבות אחר-כך נהגתי לקרוא לחדר האוכל של הכותנה 'סוכה', לא תמיד הבינו על מה אני מדבר. בדיוק כמו שהיום אני אומר לא פעם 'צריפים' למגורי הנעורים והחיילים...
מחסן המשק
ידיד רובין:
אורי רייזמן הצייר היה נוהג לבקר אותי כשהוא בא לבקר אצל אסנת ביתו. זה היה עוד בימים שבהם גם אישתו הייתה בחיים.
עד היום אני זוכר קטעי משפטים ושיחות שהיו לי אתו, למשל הוא אמר לי לא פעם: "מהירות המחשבה שלי כל כך גבוהה שאני לא יכול לדבר אתך". הוא היה מאד עסוק עם עצמו, לא ראה את האחרים.
פעם עשיתי ציור שמן ותליתי אותו בבית, על יד ציור שהוא נתן לי במתנה. כשבאתי להראות לו את הציור שעשיתי הוא ראה את הציור שלו, ואמר לי: "הציור הזה לא רע".
בדרכנו מהבית שלי לסטודיו הוא אסף חפצים, לכל דבר היה משמעות בעיניו. יש לי רישום שלו בסטודיו של מחסן המשק, הרישום שלו בעצם פתר לי בעיה שהעסיקה אותי זמן רב – הקומפוזיציה של המרובע, אחרי הציור שלו הבנתי איך בעצם אפשר להתמודד עם מרובע.
מעבר לכך שהאירוע הזה היה משמעותי לגביי, הוא גרם לי להיות עסוק יותר ויותר בציוריי עם המבנה של מחסן המשק, מאז לא הפסקתי לצייר אותו.
כל יום אני עובר על יד המבנה הזה, ובשבילי ההיעלמות שלו מהנוף זה כאילו לוקחים חלק ממני, על אף שאני כבר לא מצייר אותו מראייה אלא מתוך הדימוי שנמצא במוחי.
הבית הכולל הראשון בקיבוץ
חנוש:
היינו בכיתה ד', המבנים הראשונים של בתי הילדים בנקודה היו מוכנים, השנה הייתה שנת 1954, ואנחנו הילדים הראשונים שחונכים את הבית הכולל. זה היה הבית שהיום הוא מרכזון, בקצה הקיבוץ. השדות הגיעו עד לבית מצד מערב, ובלילות היינו שומעים את התנים מייללים כאילו על יד החלון של החדר.
לא אחת התעוררתי בלילה ושמעתי את התנים, בדרך כלל הרגשתי מוגנת מהם, בעיקר כי היו לידי עוד ילדים, ולא פחדתי. החדר שלי היה בקצה הפרוזדור, זה היה חדר קצת יותר גדול ולכן גם ישנו בו ארבעה ילדים. באותו לילה התעוררתי, משהו לא היה לי נוח, הרגשתי חולה, וכנראה שהחום עלה ועלה. הרגשתי שאני צריכה לשירותים, וכך, רדומה משינה ומטושטשת מחום אני הולכת בפרוזדור הארוך, בקצה דלקה מנורה אחת חלשה, לא ממש ראיתי, פתאום מצאתי את עצמי "מתנשקת" עם הקיר... אוי כמה זה כאב. קיר הכניסה לבית הילדים היה עשוי שפריץ בטון, והמצח שלי הרגיש זאת היטב... (קיר השפריץ הזה היה ביטוי למודרניזם ולשפה האסטתית של אלכס קסטן...)
בתי החברים
משפחת יחיאלי
מספרת: דורון נבון
זה היה בית שהיו בו משני הצדדים בתי משפחה ובאמצע היו שני חדרים להורים (אז קראו להם הורים, כי הם היו במעמד של הורי חברים, היום הם פשוט סבא וסבתא).
ההורים של נירה יחיאלי שהייתה חברתי הטובה, ובביתה ביליתי את ילדותי גרו בבית כזה. בצד השני של הבית שכנה משפחת ברגשטיין (ברגרל וטושקה) ובאמצע היה גם ביתה (חדרה) של סבתא שכטר – סבתא של נירה אמא של צבי יחיאלי.
סבתא של נירה בישלה בביתה, כי היא שמרה על כשרות. הביאו לה לבית את מצרכי היסוד, והיא בישלה ואפתה "אוכל ביתי". בהפסקות של בית הספר, שהיה קרוב לבית של נירה, היינו באות לאכול ולשתות אצלה. התיישבנו על ספסל עץ לבן בחוץ, או בתוך המטבחון הקטן ליד שולחן עוד יותר קטן, והיא הגישה לנו ממטעמיה. קצת עוגיות שמרים, קצת עוגת ליקח, והטעם שלהן עדיין על שפתיי ממש...
טעם אחר שאני זוכרת הוא של נקניק ההונגרי האמיתי שהיא הייתה פורסת לנו לפרוסות דקות ושמה בתוך הסנדביץ'.
בגינה של הבית עמד עץ גויאבות, היו לו הגויאבות הכי טעימות בקיבוץ...
משפחת שפע
ערה שפע:
בחודשים האחרונים (בזמן שיפוץ ביתנו) חזרתי לגור בשכונת ילדותי, הייתי דיירת זמנית בדירתה של מטה לב. הזיכרונות מבית ההורים חזרו ועלו. בכניסה לבית הייתה מרפסונת קטנה, שברצפתה שקע בנוי לניקיון הרגלים, מעליו הייתה מונחת שבכת ברזל (אפשר עדיין לראות זאת בדירות הוותיקים של השכונה).
אני לא זוכרת הרבה פעמים שבהן כעסו עלי ההורים, אבל כשזה קרה, נעלבתי מאד, ונהגתי לצאת מהבית החוצה. ואז, מתוך כעס או מתוך צורך אחר, נהגתי להסיר את השבכה ולנקות את השקע מהבוץ שהיה בו. היום אני יכולה להסביר לעצמי שכנראה לניקיון היה גם תפקיד נוסף – אולי לנקות את מצפוני?... בכל אופן עימו גם באה ההשלמה...
הבית שלנו עמד קיצוני לכיוון הכביש. כשאבא שלי עשה נדנדה ותלה אותה במרפסת, הוא רצה ללמד אותי איך להתנדנד לבד. ההוראות היו: "בית" (כלומר רגליים אחורה); "כביש" (רגליים קדימה).