מסיפורי מקום, המסגריה מאת דן שגיא
מ"בתוכנו" 2004.
המסגריה
לפני חודשים אחדים, עם פרישתו של מאיר שבת לגמלאות, נסגרו דלתותיה של מסגריית הקיבוץ.
המסגריה ידעה בעברה ימים יפים. היא הייתה מפעל קטן שהתמחה בבניית ארגזים למשאיות וקונסטרוקציות ברזל למבני משק ותעשיה.
ראשיתה של המסגריה היה בית מלאכה קטן שבו עבד יצחק יעקובוביץ' ז"ל*, שהיה מזקני החברים בגבעת-חיים טרם הפילוג. מלאכתו הייתה תיקונים בענפי השירותים.
כאשר הוקם קיבוצנו הגיעו אלינו כמה משפחות מקיבוץ יגור. בין הבאים היו שני מסגרים מדופלמים: שמואל קרני ז"ל ושמואל פונדק (שחזר אחרי שנה ליגור). הם החליטו שהמסגריה בראשותם יכולה להוות מקור פרנסה מכובד לקיבוץ.
אל שני השמואלים מיגור הצטרף יוסף הוכמן ז"ל, וכמה בעלי מקצוע שכירים, וכמובן בני משק שרצו ללמוד את המקצוע, למשל ברוך גשן.
המסגריה חיפשה ומצאה לקוחות חיצוניים ונתנה בו בזמן גם שירותים לענפי הקיבוץ, בבניית סככות לרפת ולהודיה וכו'.
במשך השנים יכולנו לראות אחת לכמה שבועות משאית שבונים לה ארגז, או מערכת של קונסטרוקציות המיועדות לרפת או ללול. אך, לרוע המזל, מרבית החברים לא החזיקו מעמד במקום. חלקם עזבו את הקיבוץ, אחרים הלכו ללמוד מקצועות אחרים, ולבסוף נשארו שמואל קרני ומאיר לבדם. עבודות החוץ פסקו, ועיקר העבודה הייתה בהחזקת הקיים.
לא השכלנו להקים דור חדש של מסגרים אשר ילמד את המקצוע וימשיך את קיומה של המסגריה. גם המפעל הקרוב-רחוק, מג"ח, לא הקים דור חדש של חרשי ברזל. עצוב לראות את המקום עומד ריק וללא שימוש כמצבה לזכר ימים עברו.
* למי שלא יודע, או ששכח: יצחק יעקובוביץ' הוא הוא האמן שעשה את עבודות הפסיפס היפות שהיו תלויות במועדון, והיום נמצאות בכניסה לבית המזכירות...
והמערכת מוסיפה ושואלת: איפה מחליטים, ומתי מחליטים, לסגור את בתי המלאכה? ואם הוחלט, למה לא מביאים לידיעת הציבור?
ועוד יותר מכך: האם לפני שסגרו חשבו על פתרונות לבעיות שיווצרו בשטח, כמו: איפה יתקנו פחי אשפה לא תקינים? איפה יעשו מיטות לצעירים? ועוד ועוד...