כך היינו, על בגדים מאת מרים ארזי
בשנים הראשונות היה בקיבוץ "מחסן א'". כל מי שבא לחיות בקיבוץ, מסר את כל בגדיו, למחסן הבגדים לשימוש הכלל. רוב המצטרפים היו חברי הכשרות מחו"ל ופליטי השואה שבאו חסרי כל, אך היו מעטים שהצליחו להגיע עם ציוד ובגדים שנארזו ביד אוהבת ע"י האמהות. הם מסרו מיד את הבגדים למחסן, ולעיתים ראו אותם מסתובבים ברחבי הקבוץ אצל חברים שונים. לכן, נקראו מחסני הבגדים בקיבוצים רבים "הקומונה".
בתקופה מאוחרת יותר כבר היה ציוד אישי ומיספור על הבגדים. המחסן התנהל בשיטת הרישום, ולפי הכלל "מגיע לי": "השנה מגיע לי בגדי עבודה וחצי סדין"… אחרי שש שנים מקבלת חצאית היית זכאית לקבל חצאית חדשה. רוב הלבוש נעשה ב"תפירת בית", ותמיד הייתה מתפרה גדולה. הייתה גם תפירה סלונית לתפירת שמלות וחליפות שמגיעה לחברה אחת לשלוש שנים. חברה שהרגישה מקופחת במספר הבגדים שהמחסנאית זיכתה אותה, פנתה לוועדת חברים, לדון בפנייתה. תפקיד המחסנאית היה מאד רגיש ולכן המחסנאית נבחרה ע"י אסיפת הקיבוץ, ולא ע"י רכז העבודה כמו בתפקידים אחרים.
אנשים לא נסעו העירה לקנות בגדים, הכל היה דרך המחסנאית, כולל התור לתפירה. המחסנאית הייתה נוסעת פעם בשבוע העירה, ל"משביר המרכזי" להביא בגדים ולהחזיר את שלא נמסר. לא היה נהוג שסוחרים באו לקיבוץ. בתחילת העונה הייתה מביאה לשבת אחת, פריטים כמו בגדי-ים, סוודרים וכו' ומחזירה במשך השבוע את מה שנשאר. סוודרים היינו סורגות בסריגת יד, ולימים הייתה מכונת סריגה לסרוג למי שמגיע לו.
כאשר נבחרה חנה פרנק (אמא של אחי) למחסנאית, עבר הקיבוץ לתקציב אישי במחסן הבגדים. מאז נפלה האחריות לבגדים חדשים על החבר, ולא עוד תלות כה רבה במחסנאית. היה זה התקציב הראשון שהפך להיות תקציב אישי, ובכך בעצם החל תהליך ההפרטה.
לצד מחסן הבגדים היה "מחסן הילדים", כלומר מחסן בגדי הילדים. כאן דאגו לבגדי ילדים החל מה"חבילה" שנשלחה לבית היולדות ועד כיתה י"ב. הסימון היה ברקמה, בחוט אדום. לפעוטונים ולגנים לא היה ביגוד אישי, הכביסה נשלחה ממחסן הילדים לבית הילדים בשקים, ותפקידה של ה"מקימה" – זאת השומרת על הילדים במנוחת הצהרים – היה לקפל את הבגדים ולסדרם בארונות בחדר המקלחת. וכמובן "לזווג" את הגרביים.
הבגדים היו תמיד נוחים ונקיים, אם כי לא בהידור רב. רוב הבגדים נתפרו ב"תפירת בית" במתפרה הגדולה. הבגד הנפוץ בפעוטונים היתה ה"מצרפת". מכנסים קצרים עם גומי וכתפיות.
עם המעבר לכיתה א' הקבוצה קיבלה את שמה. השם היה בד"כ מן הטבע, כגון עלה, ברוש, או מלים כמו דרור, צבר, וכו'. לרוב השם ניתן ע"י עובדות מחסן הילדים שסימנו את הבגדים.
פעם ניתן השם "נץ" לקבוצה. הנץ אמנם אינו חביב ולעתים אכזרי, אבל זה היה נוח לרקמת הסימון. השם שניתן היה שם הכיתה עד גמר כיתה י"ב. וכשתשאל היום כל בן-משק, הוא יזכור את שם הקבוצה שלו. שריד מנוהג זה נשאר עדיין בציון שם הקבוצה בבר מצווה ובחג הסיום.
כמו כן לא ישכחו ה"מדידות". פעמיים בשנה, באביב ,לקראת הקיץ, ובסתיו לקראת החורף המחסנאיות באו לבתי הילדים כדי להתאים את הבגדים למידת גודלו של כל ילד. התחילו כמובן מן הכיתה הבוגרת, מדדו לכל ילד את כל הבגדים, ומה שהיה קטן עליו עבר לקטנים יותר. וכך מן הבוגרים לצעירים יותר מכיתה לכיתה. לקראת פסח ,וראש השנה קיבלו בגדים חדשים וגם סנדלים או נעליים, כך שעם כל ה"יחד" והשיתוף, הייתה דאגה לכל פרט.