מתחם האולפן 2011 / עדנה ארזי
מתוך בתוכנו עלון מספר 910 12.8.2011
שיחה קצרה עם אמיל בהסעה לחדרה, כמה מילים על העלון ותכניו, החיפוש שלו אחר כתבים והאהבה שלי לכתיבה, כל אלו הניבו את התוצר שלפניכם.
כידוע לכולנו, מתחם האולפן והמתנדבים שינה את פניו כמה וכמה פעמים ואני שבעברי הייתי שנים רבות מחוברת למקום, יצאתי לתור ולבדוק מה עלה בגורלם של המשרד, כיתת האולפן, המועדון, חדרי המתנדבים וחדרי האולפן.
אני מזמינה אתכם להתלוות אלי לסיור בעמק יפה בין פרדסים ושדות בו עומד לו בית בן שתי קומות. ומי "גר" בבית?
בקומה הראשונה
"דוריס בגדי מעצבים" (לשעבר משרד המתנדבים והאולפן).
בעודי יושבת ומשוחחת עם דוריס כשקולבים עמוסי אופנה סובבים אותנו, צדות עיני את תאי הכביסה של המתנדבים ותלמידי האולפן שעדיין קיימים בחדר ואשר מובילים אותי 30 שנה לאחור, אל דלת המשרד הנפתחת ועשרות המתנדבים השועטים פנימה בבְּליל של שפות וצבעים ומחכים לכרטיסים הכחולים שהיו מיועדים לקנייה באספקה, מחכים לקבלת כביסה נקייה, או סתם לשפוך את לבם. באותה תקופה בעונת החורף הקיבוץ העסיק כ-100 מתנדבים שרובם עבדו בפרדס. עמם עולות לי הדמויות של קלייר ברנע, חיים נרבר, אביגדור לבקוביץ וחנה פרנק - אנשים יקרים שכבר אינם עמנו ושכל אחד בתחומו היה קשור למתנדבים ובתוקף תפקידי היה לי אתם מגע יומיומי.
בעתות מצוקה, ליונל הגיע לעזור ותקופה מסוימת עבדתי עם אביגיל.
מיד אני מתעשתת כי הרי הגעתי לשמוע את דוריס ומה קורה כאן היום…
דוריס במקום מזה שנתיים וחצי, כל- כך נעים להיכנס לחנות שלה המעוצבת בצבעים רגועים ובטוב טעם. גם החוץ מזמין מאד, שכן גלי בעלה שקד וטיפח צמחיה יפהפיה. היא עובדת לבד כעסק עצמאי וקשורה לכמה מעצבים שכולם ישראלים. הלקוחות קבועים, רובם מחוץ לקיבוץ ויש גם כמה מכוחותינו.
היא אוהבת מאד את האווירה: הירק, ציוץ הציפורים, האנשים הסובבים אותה ותחושת השיתוף ביניהם. קשה לדעת מתי יגיעו לקוחות ולכן נחמד שאפשר לקפוץ לבית הקפה או לפטפט עם שכן, הכל קרוב ונגיש.
ושוב מלוות אותי התמונות של פעם: שעות מוזרות של לילה מאוחר או בוקר מאד מוקדם, ליונל ואני ממתינים בדריכות במשרד לקבוצת מתנדבים משבדיה ואיזה מתח זה יצר בקרב כמה מהקיבוצניקים לשמע המתנדבות הבלונדיניות הקרבות ובאות. כן, היו ימים חבר….
נפרדתי מדוריס עם הרבה סנטימנטים למקום וביציאה נתקלו עיני בחדר מספר 13 שבעברו היה חדרו של ריק פרקר (אח של סוזן לברון) שלמד באולפן. ריק הגיע מארה"ב עם ציוד יקר ערך ואחרי תקופה קצרה נשאר בתחתוניו. כן, גם אז הייתה מכת גניבות. זה לא היה פופולרי בדירות החברים, אנחנו עדיין השארנו דלתות פתוחות, אבל במתחם המתנדבים והאולפן, זה היה נס אם עבר יום ללא גניבות. והיום, אותו החדר שעבר הרבה חקירות משטרה, מסופח לחנות של דוריס ומהווה חלק ממנה.
בחדר 14 שהיה חדרם של אחד הזוגות באולפן, עובד עדי פלדי. עדי לא "קבע שלט בדלת" ולרגע חשבתי ש"אך לפני שבוע ארז חפציו ונסע"… (ניסיתי, ניסיתי ועד סגירת הכתבה, לא הצלחתי ליצור אתו קשר).
בהמשך, חדר מספר 15 גם הוא היה שייך לאולפן ובו התגורר זוג שקט ורגוע והיום משמש החדר כסטודיו לציור לסמדר זעירא. סמדר, העובדת בתראפיה באומנות ב"שפרירים" וב"תחנה", מקדישה יום בשבוע ללימוד ציור אצל ורד נחמני ונהנית מהמורה, מהקבוצה ומהתהליך האישי בתוך הקבוצה. ברשותה קפצתי לבקרה בסטודיו ומצאתי אותה שוקדת על אחד הציורים. יש משהו מאד רגוע במקום והחלל כולו מלא בציוריה המסודרים למופת- חלקם מהווה סדרות וחלקם עומדים בפני עצמם. המון צבע וחיים.
סמדר גם כותבת שירה ולסטודיו מגיעה כאשר מתפנה מעיסוקיה ואז מתמסרת למכחול ולרוגע. 4 שנים היא מציירת ואפשר לחוש את ההנאה הרבה.
כל האווירה במתחם נעימה, אומרת סמדר ואם בא אורח לסטודיו אפשר להזמין אותו לבית הקפה וזה נחמד.
ומי "גר" בקומה השניה?
עיני מתמקדות בשלט קטן וצנוע: "ביו קשב", אני מטפסת בעקבותיו במדרגות העטופות בצמחיה המקסימה המהווה המשך מהקומה הראשונה ומולי המשרד הכל- כך מוכר לי, אותו משרד ששימש את מנהל האולפן והיום קבוע על דלתו שלט קטן: "אורן זיו רפואה סינית". אז איפה, איפה הם הבחורים ההם? יונה לנדסברג ז"ל שניהל והטביע חותמו במספר אולפנים וארנון לפיד יבדל לחיים ארוכים שהחליף את יונה בתפקיד המנהל.
אבל אנחנו במציאות של ימינו ואורן זיו לא מכביר במילים ושולח אותי לאתר האינטרנט שלו, המתחיל במשפט: "שמי אורן זיו ואני מטפל ברפואה סינית, בדיקור יפני ובצמחי מרפא". לאחר שירותו הצבאי וטיול בעולם, מספר אורן, הוא החל ללמוד במכללה לרפואה משלימה במסלול של 4 שנים והבין שלטפל באנשים זה אתגר גדול מאד. הפילוסופיה הסינית נראתה לו מרתקת, שונה כל כך מהחשיבה המערבית ויחד עם זאת כל כך הגיונית וחכמה.
בשנה הרביעית ללימודיו, נחשף אורן לדיקור היפני שאותו המשיך ולמד לאחר סיום לימודיו במכללה. לדבריו, הדיקור היפני הוא שכלול שהיפנים עשו לרפואה הסינית. אורן מקפיד להמשיך וללמוד בין השאר בסדנאות המועברות על ידי בכירי המורים בעולם. ברזומה שלו אלפי מטופלים שטופלו במסגרות שונות. הוא מציין שגם לאחר שנים רבות של ניסיון בטיפול, הוא ממשיך לגלות מדי יום עד כמה מדהימה הרפואה היפנית.
על דלת כיתת הלימוד של האולפן מצאתי ציורי פרפרים עם שתי אותיות: ש.צ. זה בוודאי לא משה נתיב וגם לא דרורה קרול שהיו מורי האולפן. אני מנסה לנחש מה טומנות האותיות בחובן והשכנים עדכנו אותי שד"ר שוש צימרמן היא הממוקמת בכיתה לשעבר. בשיחה טלפונית סיפרה לי שוש שמזה 7 שנים היא עובדת בייעוץ רוחני והוסיפה שיש הקוראים לזה ייעוץ אינטואיטיבי. שוש מקבלת אנשים לטיפול פרטני, זוגי ומשפחתי. היא מקיימת גם סדנאות להתפתחות אישית ורוחנית ומבקשת להדגיש שהראש שלה הוא ראש קהילתי והיא רוצה לשרת את הקהילה בסדנאות. ומה ההבדל בינך לבין פסיכולוג שאלתי, "פסיכולוג מטפל בנפש" אומרת שוש "ואילו אני מטפלת בנשמה שהיא מקור הנפש."
שוש מחלקת את זמנה בין ירושלים לגבעת-חיים. היא פתחה אשרם להתפתחות רוחנית הדומה לאשרם הודי וממוקם מול הדסה עין כרם.
בצמוד לכיתת הלימוד ראיתי את דלת מועדון האולפן פתוחה כדי חריץ. אותו מועדון שמחיצת הרמוניקה הפרידה בינו לבין כיתת הלימוד וידע הרבה מסיבות וארוחות.
אני מציצה פנימה ומוצאת את ד"ר ענת ברנע מרוכזת במחשב כשעל הצג ציורים צבעוניים ובלתי מובנים לי. למרות שפלשתי לתחומה ללא כל הודעה מוקדמת, אני מתקבלת במאור פנים המלווה בהסברים מרתקים. אם כן, מה זה ביוקשב? ענת מסבירה שזה מכון העוסק באבחון וטיפול בעיקר בהפרעות קשב וריכוז וגם בתסמונות מוחיות שונות כגון: אפילפסיה ופגיעות ראש. בנוסף ענת מכשירה אנשים בתחום הנוירופידבק – שיטה שבה מלמדים את המטופל לשנות את הפעילות החשמלית של מוחו.
מדובר בעיקר בילדים עם הפרעות קשב וריכוז דרך אגב ובשיא הצניעות האופיינית לה היא מוסיפה, שברמה הארצית היא עובדת באופן ייחודי ועורכת בדיקות E.E.G שמנותחות באופן כמותי ונותנות תשובה על הפיסיולוגיה המוחית של האדם, מה שאי-אפשר לראות מבחוץ וגם לא במבחן קוגנטיבי. יש רק עוד אדם אחד בארץ היא מציינת, העובד באותה שיטה. על אחד הקירות אני מוצאת לוח עם הרבה מאד מכתבי ילדים ומבוגרים המודים לענת על השינוי שחל בהם בעקבות הטיפולים.
מבנה האולפן
רגע לפני צאתי מהמכון, ענת מנדבת לי מידע נוסף – שאבישג זיו מקיימת בחדרה חוג פילטיס. את אבישג אני תופסת טלפונית בבוקרו של יום שישי כשקולות ילדיה ברקע והיא מעידה שזה המצב התמידי, אבל בכל זאת מתפנה לספר לי אודותיה על קצה המזלג.
במקור היא ירושלמית שעזבה לגבעתיים ושם גם הכירה את אורן. אבישג למדה מוסיקה ב"רימון" אבל עוד לפני המוסיקה הייתה רקדנית והתמקדה בבלט קלאסי. באיזשהו שלב רצתה לחזור לריקוד- למדריכי אירובי ועיצוב והבינה שזה לא בשבילה. למדה פילטיס ובזה היא עוסקת היום. פילטיס, היא מסבירה, זו שיטה שמנסה לעבוד על האיזון של הגוף ומשלבת עבודה של נשימה והארכת השרירים. אבישג עובדת בקיבוצנו 3 פעמים בשבוע ובנוסף בחיבת ציון ובסטודיו מכשירים בקדימה.
ומה עם השירה? מסתבר שהיא מורה לפיתוח קול ולא עוסקת בזה, אבל לא לגמרי זנחה את תחום המוסיקה ועובדת עם גיטריסט על הופעה שעדיין נמצאת בחיתוליה. ואנחנו לא נוותר על קול הפעמונים.
עם המידע הרחב שקיבלתי מארבעה מחברנו מהקומה השניה, אני יורדת במדרגות כשהתמונות מפעם עוברות כסרט נע מול עיני והרגליים מוליכות אותי לחדרי המגורים של המתנדבים. "הנאים החדרים בעיניך?" זו באמת שאלה. התנאים לא היו פשוטים: 3 בחדר, צפוף, חם או קר לפי העונות, שירותים רחוקים, אבל השכנים נאים והמקום היה מלא שמחת חיים, (נכון, לעתים גם יותר מדי שמח). אני מביטה אל הפאב שהיום מהווה את מתחם יד שניה (על זה יסופר אולי בכתבה אחרת) ובחזרה אל החדרים, כשעבורי כל חדר הוא אנשים. לא את כולם אני זוכרת, אבל עם חלק לא מבוטל יש לי קשר עד היום.
לפני זמן מה ביקר אותי זוג מניו זילנד והלכתי אתם לקפה של עזרי והבחורה שהייתה מתנדבת אצלנו אמרה לי בהתרגשות רבה: בית הקפה הזה, היה פעם החדר שלי.
בית הקפה מאד פסטורלי ומשרה שלווה. אתה נכנס דרך גן שאולי היה ראוי להיקרא "גן שבעת המינים" אלא שרק ארבעה מינים נמצאים בשטח: זית, רימון, תמר ותאנה והאווירה קסומה "כמו פה" – רק כמו פה, לא דומָה לשום בית קפה אחר ומאד ייחודית. הגעתי למקום ביום ראשון בתשע בבקר, עזרי שקוע בהכנות ורק אדם אחד לוגם בנחת קפה וראשו בלפטופ. יש שעות שהמקום הומה ויש שיותר מרווח, יש לקוחות קבועים ויש המזדמנים, חלקם מהקיבוץ וחלקם מחוצה לו וכולם נחמדים ונעימים מציין עזרי.
עזרי במקום כבר 4 שנים והגיע אחרי לימודי בישול צרפתי בקנדה והשאלה המתבקשת: "מה לבישול צרפתי ולבית קפה קיבוצי? ועזרי כמנהגו לא מנדב יותר מדי: "המקום, הקיבוץ, האזור, הפנו את המחשבה לפתוח בית קפה והשם נולד לאחר אינספור הצעות: תעשה כמו זה וכמו ההוא וראיתי שם וכדאי לך…" ועזרי החליט זה יהיה רק כמו פה!
הכל פשוט ומינימליסטי עם רגישות ורצון טוב של אדם אחד. הוא עובד 12 שעות ביממה, 6 ימים בשבוע ומשמש בכל התפקידים שבכל בית קפה אחר, מיועדים למספר עובדים. יש מחיר לעבודה לבד הוא אומר, אבל אם אתה רוצה שליטה ושהכל יבוצע כראות עיניך, אז כן, זה המחיר. בימי שישי בן קולייר מתגייס לעזרה ופעם בשבוע עם המון סבלנות וסימפטיה עזרי מקבל תלמיד מכיתות ההמשך של "שפרירים". הכל בבית הקפה תוצרת עצמית ולא מיוצר בכמויות גדולות וטעים, טעים.
אני עומדת על הדֶק בפתחו של בית הקפה ומביטה סביב איך שרידי המוזיאון הקטן "הקיבוץ של פעם" עם האוסף של פינדה שפע ז"ל משתלבים ומוסיפים למקום את אופיו הכל- כך מיוחד.
ושוב הזכרונות ממתנדבים ותלמידי האולפן שהעסיקו אותי יומם וליל ולבטח איש מהם לא היה מעלה על דעתו למשל, שאחד מהחדרים בהם התגורר, ישמש כמחסן של חברה המוכרת אוכל אורגני ובחדרים אחרים יתחלפו תדירות עסקים קטנים. רק הורגלנו למכירת תכשיטים שגם לתמר שינדלר היה חלק בזה וכבר תתפוס את המקום "ספרינא" - מספרה במתחם באותו צריפון קטן הנושק לבית הקפה.
בשיחה עם שחר (דייג) נחשפתי לכיוון שמעולם לא שמעתי אודותיו ויש לשער שגם שחר עצמה לא הכירה, עד שהגיעה לעבוד כחופפת וכמזכירה במספרה שקיבוצניקית מיגור פתחה בתל- אביב.
סוג הספרות שונה, אומרת שחר, וגם האווירה. עובדים עם מה שיש ולא על מנת לשנות, והכל בהקשבה. אחרי שנה וחצי הרגישה שהיא שואפת ליותר והצטרפה לקורס בניהולה של בעלת המספרה במטרה לבדוק אם זה ישרת אותה הלאה. בסטאז' של הקורס נכנסה יותר לעומק הדברים, היצירתיות התחילה להתפתח ושחר חשה שכל העולם הזה חודר לדמה.
לפני שנה וחצי, עזבה את תל- אביב ואת המספרה בתחושה שהיא מסוגלת להיות עצמאית והחלה לספר אנשים בקיבוץ. זה עבר מפה לאוזן והיא מעידה על עצמה שהיא מביאה משהו שונה, החל מאופן גזירת השיער וכלה בצורה שמטפלים בו בבית ובעיקר מה לא לעשות. בסיכומו של דבר, מדגישה שחר, השיער הופך להיות בריא ושמח וכך גם האדם.
ואני שמחה שעם ההפרטה השכיל קיבוצנו לאפשר לחברים לממש את עצמם בתחום הקרוב ללבם ומודה על ההזדמנות שניתנה לי להציץ לתוך עולמות שלא הכרתי.
כמה הערות:
1. רבים וטובים לפני ואחרי עבדו עם האולפן והמתנדבים. בכתבתי התייחסתי אך ורק לתקופה בה אני מלאתי את התפקיד.
2. לא הזכרתי את בניין שתי הקומות שבכל חדריו גרו תלמידי האולפן והיום הוא מיועד להשכרת דירות, כי בעבר אביגיל כתבה אודותיו.
3. תסלח לי לאה גולדברג על סילוף הספר "דירה להשכיר", זה פשוט כל כך התאים לי, מה גם שעכשיו מלאו 100 שנה להולדתה.
צריפי המתנדבים (בעבר שמשו למגורי גרעיני נח"ל)
