סוסים בגבעת חיים איחוד - 40 שנה לפועלו של יפתח לברון
40 שנה לפועלו של יפתח לברון באורוות "סברה ערביינס"
25 שנה למותה של מעיינה - הסוסה המיתולוגית
יפתח לב רון
נתבקשתי מהארכיון לכתוב מאמר על ארבעים שנות עבודתי באורווה. מאמר זה נכתב לראשונה בשנת 1979 לבקשתו של רונן רוזנברג, אשר היה גם הוא ילד סוסים בזמנו.
אני מקדיש מאמר זה במלאת שנה למותה של תרצה.
החלטתי לחלק את הכתבה לשני חלקים- האחד יעסוק בעבר והשני בהווה.
הנושא: על סוסים בגבעת חיים איחוד
כיום יש חומר רב שהצטבר ונכתב במשך השנים על סוסים ואנשים בגבעת חיים איחוד. אך היו ימים אחרים בגבעת חיים, אותם כמעט שכחנו, בהם היו סוסים וגם חמורים ופרדות.
את החומר אספתי לפני שנים יחד עם רונן , שביקש ממני להכין יחד איתו כתבה לבית הספר על היסטוריה של הסוסים בקיבוץ גבעת חיים איחוד.
הסיפור מתחיל עוד מעבר לכביש, בגבעת חיים מאוחד, בו גודלו סוסים עוד לפני קום המדינה. בין השנים 1936- 1946 טופחו כ- 200 סוסים בשטחי המרעה קוקיה שמאחורי "גת", עבור חיל הפרשים של הצבא הבריטי כאשר שלמה אקשטיין משמש כסייס הראשי.
אצלנו מתחיל הסיפור על הסוסים רק עם "סוסי עגלה" שהיו הופכים, בשעות הפנאי, לסוסי רכיבה. בשנת 1952 היו לנו שני סוסים וחמור אחד. החמור היה שייך לענף הצאן, באחריותם של חיים הורביץ ויוסף הורביץ (יוסף הוא הסבא רבא של כל מש' הורביץ בגח"א), והוציא את הכבשים למרעה בשטח הכפר העזוב 'זלפי' מצפון מזרח לקיבוץ.
שני הסוסים הנ"ל:
1. הסוס הלבן של הברווזייה לימים ההודיה.
2. הסוסה "אפורה" של אלי יואכימסטל, מה שניקרא אז עגלונות בית (אלי היה היחיד בקיבוץ בעל תעודה של עגלון מוסמך שהביא עימו מגרמניה).
1. הסוס הלבן היה אימת הילדים. בכל שבת בבוקר היה בורח ומגיע לשטח של בתי הילדים, עובר מגן לגן ומפחיד את הילדים. לא ברור למה ומדוע בא רק בשבתות לבקר בגנים. למי שאינו זוכר, האורווה הייתה במקום בו היה לימים הפאב של המתנדבים וכיום "יד שניה" של ענת לוי. העגלון הבכיר של צוות הברווזייה (הודיה) באותם ימים היה גדי ארז (אחיה של רבקל'ה חן), ולצידו נמצא תמיד עוזרו הנאמן, פטר רוזנטל. פטר היה כל כך מסור לסוס עד שצוות הברווזייה-הודיה החליט לתת לו את הכבוד להיות העגלון שלהם בתהלוכה בחג הביכורים. בהודיה הספיקו להיות עוד כמה סוסים בתקופות יותר מאוחרות, אולם המפורסם שבהם היה "הסוס הלבן", כך נקרא בפינו. אחת הילדות, שרונה מרש שמה (לימים דוגמנית צמרת), עמדה בדרכו והסוס במנוסתו קפץ מעליה והפיל אותה, אומנם הילדים נבהלו עד מאוד, אך הילדה יצאה בריאה ושלמה.
2. הסוסה "אפורה" הגיעה אלינו בשנת 1952, כחלק מרכוש החלוקה. היא הייתה סוסה כבדה וגדולה מאוד מגזע בלגי שהובאה לארץ על די הסוכנות בשנת 1947. תפקידה היה להיות כולבויניקית בחצר הקיבוץ. הסוסה הונהגה אז ע"י העגלון הבכיר של קיבוץ כפר סאלד, אלי יואכימסטל, שעבר באותם ימים לאיחוד גם כן בהסכם החלוקה והיות ובכפר סאלד היו מספיק עגלונים. אלי ו"אפורה" בילו שנים רבות יחד בשבילי המשק. באמצע שנות השישים התברר שאין למצוא חלקי חילוף ל"אפורה" המזדקנת והיא נמכרה בת למעלה מעשרים שנה.
3. ב- 1954 נקנתה "חביבה". "חביבה" לא הייתה בדיוק סוסה, היא הייתה פרדה בהירה ודקת גוף ועבדה בשירות ענף הזבל של אותם ימים. לכל מי שאינו זוכר- היכן שממוקם כיום האצטדיון, היה בעבר ענף לייצור קומפוסט. מרכז הענף היה מרדכי ארליך ובשלב מאוחר יותר הצטרף אליו עולה חדש מארגנטינה- שאול לאופר- אופיר (סבא של יניב וענת אופיר). חביבה החזיקה מעמד במשך ארבע שנים, שלוש שנים בענף הזבל וכתגבורת ל"אפורה" באיסוף אשפה בשבילי הקיבוץ ושנה נוספת עבדה במשק הילדים כאשר נקנתה מקצרה מכאנית לאספסת. כל ניסיונותיה של חביבה למשוך במקצרה עלו בתוהו. נוסף לכך היו לה אי הבנות עם עולה חדש בקיבוץ, צבי דובסקי, עליו הוטלה המשימה הקשה להרגיל את הפרדה הסרבנית למשוך את המקצרה החדשה והמשוכללת.
4. "גלילה" של הפרדס הייתה גם היא פרדה בצבע חום כהה שהייתה שייכת לאליהו מהמים (אחיטוב), עוזרו הנאמן של זיגי קאול. אליהו היה מגיע השכם בבוקר מאחיטוב עם הפרדה והיא המשיכה את יומה בעבודה בפרדס. בסוף היום חזרו שניהם לאחיטוב. בפרדס ניסו להכניס עוד סוס עבודה כמחליף ל"גלילה" הסרבנית (פרדה עקשנית), אך מהר מאוד התברר כי הסוס החדש שנקנה במיוחד לפרדס, עלה על העצים וגרם נזק רב בפרדס. אי לכך הוחלט להביא איש סוסים מקצועי. באותם ימים הגיעה מחיפה לגבעת חיים משפחת אברהמי והאבא- אלי אברהמי (אבא של צביקי הג'ינג'י), איש חיל הים, היה בעברו עגלון מוסמך עוד בגרמניה. החבר החדש אלי אברהמי צורף לצוות הפרדס והפעיל את הסוס החדש. מהר מאוד גילה אברהמי את הבעיה הסמויה מן העין- הסוס החדש היה עיוור- בעל נשמה טובה, ועין טובה פחות. מאז, את העבודה בפרדס תפסו הטרקטורים, שעושים את עבודתם נאמנה עד היום. ומה בדבר הסוס והעגלון? כל אחד הלך לדרכו, עזב את הקיבוץ, ואיש לא יודע מה עלה בגורלם.
5. במשק בית הספר באותם ימים היה איש הסוסים עמרם אגמון, היועץ הבלעדי של משה דייג לענייני סוסים, היכן למד ורכש את ניסיונו? כנראה חוש טבעי. במשק בית הספר הייתה גם סוסת הרכיבה הראשונה "אדומה", שהגיעה בשנת 1954 וכשמה כן הייתה- אדומה. היא נקנתה בגיל ארבעה חודשים מערבי במטרה לשרת את צרכי משק בית הספר וכן למטרות רכיבה לילדי ביה"ס. הסוסה "אדומה" נעלמה יום אחד ואיש לא ידע מדוע.
6. "איילה"- של יצחק מוסקוביץ (אבא של גילי קרול וסבא של יפתח קרול). נולדה בשנת 1950 ונקנתה מערבי בעכו בשנת 1956. "איילה" הייתה סוסה לבנה (ערביה) בעלת הופעה נהדרת. היא פתחה, למעשה, את עידן סוסי הרכיבה בגבעת חיים איחוד, עם הגעתו של יצחק מוסקוביץ לקיבוץ שהיה בעברו איש סוסים ופרש במשטרת ישראל. הסוסה שימשה לגידול, לרכיבה וגם לעבודה בעגלה. היא הגיעה לגבעת חיים איחוד בעודה בהריון מסוס ערבי טהור שהיה בחווה הממשלתית בעכו ויחד איתה הגיעה גם בתה, סייחה בת חצי שנה בשם "עופרה". "איילה" שימשה את הציבור במשך שנים בעיקר לרכיבה כאשר "עופרה" תפסה בהמשך את מקומה בעגלה. הצאצאים שלה היו "עופרה", "כוכב" ו"בובה".
7. "עופרה" בת איילה, נולדה בשנת 1956. היא הייתה בת לסוס מגזע דני כבד. כשאמה "איילה" הזדקנה, החליפה אותה והסכימה ברצון ללכת במקצרה כאשר הפעם על המושכות ראובן זיו, עגלון חביב שלא הכזיב. היה בעל כישרון אדיר להפעלת כלים מכאניים (מגוב, מקצרה), בשילוב ובשיתוף עם הסוסה. במשך שנים רבות עבדה הסוסה "עופרה" במשק בית הספר והמליטה (פעם אחת בלבד) בשנת 1963 את הסייח "מיראז'". במשק בבית הספר עבדה במסירות רבה עד שהזדקנה ונמכרה בשנת 1974. את מקומה תפס סוס בשם הרקולס שהגיע אלינו בתקופת מלחמת יום כיפור כתייר ואיש לא בא לדרוש בשלומו. פרטים נוספים על הסוס ניתן לשמוע מניר שמיר וחנן שרי שלטענתם הם אלו שמצאו את הסוס.
8. הסוסה "בובה" נולדה לסוסה "איילה" בשנת 1958. היא גדלה במשק בית הספר והייתה סוסה כבדה ויפה להפליא. היא שימשה כתגבור בעגלה ובשעת הצורך גם לרכיבה. היא סבלה מדלקת פרקים ממושכת ונמכרה ב- 1964.
9. הסוס "כוכב" נולד בשנת 1957 בגבעת חיים איחוד, בן לסוסה "איילה" ולסוס מינרף- ערבי טהור מהחווה הממשלתית בעכו. "כוכב" היה סוס עדין ומיוחד ביופיו. הוא שימש לרכיבה בלבד וניחן במהירות מדהימה. אולם, הוא היה סוס בעייתי מאוד, היות שבאותם ימים לא היו במשק בית הספר תנאים להחזקת סוס לא מסורס. בסופו של דבר הסוס אומן לעבודה בעגלה ע"י רענן הרמן במטרה למכור אותו כסוס עגלה. "כוכב" נמכר בניגוד לרצון הילדים שעבדו אז במשק ורענן הרמן סובל מכך עד היום.
10. "דיאנה" נולדה בשנת 1962 לסוסה בובה. היא הייתה סוסה בצבע זהוב עם פס שחור לאורך כל הגב, בת לסוס מגזע היילנד (פוני קטן וכבד) ושימשה רק לעבודה בעגלה. היא נמכר לעגלון סעדיה שיבם מאליכין.
קשה לכתוב על הסוסים בגבעת חיים בלי להקדיש פרק על תרצה והסוסים. כילדים, גידי קרול (בן דוד של דובי קרול) ואני תמיד נדבקנו לתרצה במטרה לנסות את כוחנו ברכיבה, אך תרצה בשלה- "אתם עוד קטנים. תמתינו". ואז נאלצנו שוב לגנוב את הסוסה "אפורה" של אלי יואכימסטל ואת הפרדה של הפרדס "גלילה" ולהמשיך להתאמן בסתר. תרצה לא למדה את הרכיבה בצורה מסודרת, אך נראתה כאחת שכבר שנים בקיאה במקצוע. היא הייתה כה אצילית, הייתה לה ישיבה טבעית בתוך תנועת הסוס שאפילו יצחק מוסקוביץ', מדריך הרכיבה, ויתר לה על שיעורי היסודות ברכיבה. לתרצה הייתה פריבילגיה אצל מוישה דייג- היא אילפה את כל הסוסים, כולל את הזכרים הקשים והמשוגעים (אלה שהלכו על ארבע, ולפעמים גם את אלה ההולכים על שתיים). במשך הזמן, תרצה ניסתה שוב להיכנס לחוג הרכיבה של יצחק מוסקוביץ' על הסוסה "איילה", אך מהר מאוד הרגישה כי המסגרת המרובעת לא בשבילה, וחזרה לאלף ולרכב במסגרת של תרצה. היא הייתה הראשונה להתחיל את העבודה עם כל סוס בגבעת חיים, למי שלא זוכר: אדומה, איילה, עופרה, בובה, כוכב, מירז', דיאנה, מעיינה ושירי. הסוס כוכב היה קצת פראי, אבל תרצה נהנתה במיוחד מהפראות שלו. מעיינה הגיעה לקיבוץ בצהרי יום שבת בגיל שנה. כל הילדים המתינו בשתי שורות לבואה בכניסה למשק בית הספר, אך נערה אחת זכתה לקבל את הסוסה כפי שהובטח לה, וזאת תרצה.
11. הסוסה "מעיינה" הייתה ילידת 1960 והגיעה, כצפוי, לאחר מכירת "כוכב", היות ומשה דייג הבטיח לילדים שיביא סוסת רכיבה שתהיה מתאימה לכולם. מעיינה הייתה נצר לסוסים מאוד משובחים שגודלו על ידי האנגלים בעכו בתקופת המנדט. היא הובאה לקיבוץ ע"י עמרם אגמון בעודה סייחה בת שנה. כל הילדים המתינו לבואה בכניסה למשק בית הספר. היא שימשה אותנו בנאמנות עד יום מותה בשנת 1987. אין כמעט ילד בגבעת חיים שלא זוכר את מעיינה. בראשית דרכה היא אולפה ע"י תרצה פולק ושנים רבות אחר כך הביאה לנו פרסים עם רוכבים שונים: פטר לנג, חנוך בן אור, חווי דייג, דני הרמן, בני לנג, אסף שרי, חנן שרי, טל בן אור, עידית בלאו, רותי ציביון, שי רובין, אורלי גיגי ורבים אחרים. בין לבין היא שימשה גם בטיולים רומנטיים לזוגות בתחילת דרכם. אין ספק שמעיינה הייתה ונשארה סמל בגבעת חיים. היא המליטה 21 סייחים ומתה בהמתת חסד בגיל מופלג ע"י ד"ר רון דלין.
מלבד סוסים, היו במשק בית הספר גם חמורים ופונים. בשנות החמישים הייתה "רוחקה", האתון של המשק, על שם רחל לבקוביץ', (אמא של גייל וסבתו של אוריה). לא ברור אם קיבלה את השם מאהבה או מחיבה. "רוחקה" חילקה נפט לבעלי התנורים הביתיים יחד עם העגלון עמי רטר ושימשה כתגבור בענף העגלונות לצד הסוסים. היא סיפקה מקום עבודה לילדים החרוצים בתקופה שעוד עבדו קשה. היא לא נכנסה להריון במשך שנים, עד שלבסוף הצליחה. לימים המליטה את האתון "מזל" ששימשה רק לרכיבה היות והילדים מאוד אהבו אותה. רוחקה המשיכה לחלק נפט ולהביא ירקות מהרמפה. בשבתות היו גם מרוצי חמורים בשטח של האספסת.
בין עמי מדיני על "רוחקה" וגלעד רפאלי על "מזל", למשה דייג שסיפק את המידע לא היו פרטים על המנצח במרוץ החמורים. בסופו של דבר "מזל" נמכרה כאתון סרבנית ורוחקה נמכרה כאתון זקנה. משה עמד בהבטחה וקנה חמור חדש- "ג'יג'י". לחמור זה היה ניסיון בעגלה, אולם בהמשך התברר שהוא סרבן, עצלן ובטלן. כמו כל חמור, הוא הסכים לעבוד רק בקצב שלו עם התנאים שלו. רוב הילדים לא הסתדרו עם החמור החכם. משה דייג היצירתי החליט לנצח את ג'יג'י על ידי צוות מוחות שינהג במושכות. לשם כך נבחרו שתי עקשניות, חכמות ונוקשות. האחת דגנית שקדי (אחות של הגר גילה) והשנייה זהבה צ'רבינקה (קמרמן) ולפתע החמור התחיל לזוז. אך את ההצלחה הגדולה והחיבור האמיתי לחמור הסרבן היה עם מייק גרינשפן אשר יצר קשר מיוחד עימו והסתדר איתו. אי לכך קיבל גרינשפן את התואר "הלוחש לחמור".
לאחר חוסר ההצלחה עם החמורים, הביא משה דייג פוני למשק. הראשון- "פסח", הגיע מגן החיות בירושלים. הוא היה פוני בהיר ויפה שמיד נכנס לעבודה בעגלה וברכיבה. לאור בקשת הילדים, נקנתה גם נקבה לאחר שנה בשם "פני"- גם היא בהירה ויפה. עידן הפונים תפס את מקומו בחברת הילדים וזמן הבילוי התחלק בין מגרש הכדורסל לבין הבריכה ולבין רכיבה על פונים. משה דייג גייס לעניין את שמואל קרני ונבנתה עגלה זוגית במיוחד ל"פסח" ו"פני", העגלה שימשה את הילדים לטיולים בקיבוץ ולחתונות בקיבוץ. אין ספק שהפונים, לעומת החמורים, היו להיט מבוקש ויעיל.
ועוד דבר קטן המתאים לעמרם אגמון, ב1967, תוך כדי קרבות מלחמת ששת הימים הגיע טלפון מעמרם אגמון בחזית אשר הודיע: "אני בירדן וארגנתי שתי סוסות למשק בית הספר, מחר יגיע גבי פלד עם משאית והסוסות וכמה אוכפים הישר מהמשטרה המקומית במקום בו אנו חונים". ואכן הגיעו שתי סוסות והרבה ציוד. לשאלתנו לשמותיהן השיב עמרם: "רינה ודינה". תקופה של כשנה נהנינו, אנו הילדים, מסוסות איכותיות, עד שיום בהיר אחד הגיע לקיבוץ פקח מהצבא והודיע למשה דייג שהסוסות מוחרמות. את הציוד החבאנו היטב כך שעד היום הוא בשימוש באורווה.
לאחר מלחמת יום כיפור החל עידן גידול וטיפוח הסוסים הערביים בגבעת חיים איחוד, באורוות "סברה ערביינס", על כך ידובר בכתבה הבאה: על סוסים בגבעת חיים איחוד.
סייסים רבים ורוכבים היו באותה תקופה. רבים השקיעו את מרצם ואת זמנם. לא את כולם הזכרתי אז איתכם הסליחה.