סוסים בגבעת חיים איחוד - 40 שנה לפועלו של יפתח לברון

הסיפור מתחיל עוד מעבר לכביש, בגבעת חיים מאוחד, בו גודלו סוסים עוד לפני קום המדינה. בין השנים 1936- 1946 טופחו כ- 200 סוסים בשטחי המרעה קוקיה שמאחורי "גת", עבור חיל הפרשים של הצבא הבריטי כאשר שלמה אקשטיין משמש כסייס הראשי.

אצלנו מתחיל הסיפור על הסוסים רק עם "סוסי עגלה" שהיו הופכים, בשעות הפנאי, לסוסי רכיבה. בשנת 1952 היו לנו שני סוסים וחמור אחד. החמור היה שייך לענף הצאן, באחריותם של חיים הורביץ ויוסף הורביץ (יוסף הוא הסבא רבא של כל מש' הורביץ בגח"א), והוציא את הכבשים למרעה בשטח הכפר העזוב 'זלפי' מצפון מזרח לקיבוץ.

2. הסוסה "אפורה" הגיעה אלינו בשנת 1952, כחלק מרכוש החלוקה. היא הייתה סוסה כבדה וגדולה מאוד מגזע בלגי שהובאה לארץ על די הסוכנות בשנת 1947. תפקידה היה להיות כולבויניקית בחצר הקיבוץ. הסוסה הונהגה אז ע"י העגלון הבכיר של קיבוץ כפר סאלד, אלי יואכימסטל, שעבר באותם ימים לאיחוד גם כן בהסכם החלוקה והיות ובכפר סאלד היו מספיק עגלונים. אלי ו"אפורה" בילו שנים רבות יחד בשבילי המשק. באמצע שנות השישים התברר שאין למצוא חלקי חילוף ל"אפורה" המזדקנת והיא נמכרה בת למעלה מעשרים שנה.

6. "איילה"- של יצחק מוסקוביץ (אבא של גילי קרול וסבא של יפתח קרול). נולדה בשנת 1950 ונקנתה מערבי בעכו בשנת 1956. "איילה" הייתה סוסה לבנה (ערביה) בעלת הופעה נהדרת. היא פתחה, למעשה, את עידן סוסי הרכיבה בגבעת חיים איחוד, עם הגעתו של יצחק מוסקוביץ לקיבוץ שהיה בעברו איש סוסים ופרש במשטרת ישראל. הסוסה שימשה לגידול, לרכיבה וגם לעבודה בעגלה. היא הגיעה לגבעת חיים איחוד בעודה בהריון מסוס ערבי טהור שהיה בחווה הממשלתית בעכו ויחד איתה הגיעה גם בתה, סייחה בת חצי שנה בשם "עופרה". "איילה" שימשה את הציבור במשך שנים בעיקר לרכיבה כאשר "עופרה" תפסה בהמשך את מקומה בעגלה. הצאצאים שלה היו "עופרה", "כוכב" ו"בובה".

10. "דיאנה" נולדה בשנת 1962 לסוסה בובה. היא הייתה סוסה בצבע זהוב עם פס שחור לאורך כל הגב, בת לסוס מגזע היילנד (פוני קטן וכבד) ושימשה רק לעבודה בעגלה. היא נמכר לעגלון סעדיה שיבם מאליכין.

מלבד סוסים, היו במשק בית הספר גם חמורים ופונים. בשנות החמישים הייתה "רוחקה", האתון של המשק, על שם רחל לבקוביץ', (אמא של גייל וסבתו של אוריה). לא ברור אם קיבלה את השם מאהבה או מחיבה. "רוחקה" חילקה נפט לבעלי התנורים הביתיים יחד עם העגלון עמי רטר ושימשה כתגבור בענף העגלונות לצד הסוסים. היא סיפקה מקום עבודה לילדים החרוצים בתקופה שעוד עבדו קשה. היא לא נכנסה להריון במשך שנים, עד שלבסוף הצליחה. לימים המליטה את האתון "מזל" ששימשה רק לרכיבה היות והילדים מאוד אהבו אותה. רוחקה המשיכה לחלק נפט ולהביא ירקות מהרמפה. בשבתות היו גם מרוצי חמורים בשטח של האספסת.

לאחר חוסר ההצלחה עם החמורים, הביא משה דייג פוני למשק. הראשון- "פסח", הגיע מגן החיות בירושלים. הוא היה פוני בהיר ויפה שמיד נכנס לעבודה בעגלה וברכיבה. לאור בקשת הילדים, נקנתה גם נקבה לאחר שנה בשם "פני"- גם היא בהירה ויפה. עידן הפונים תפס את מקומו בחברת הילדים וזמן הבילוי התחלק בין מגרש הכדורסל לבין הבריכה ולבין רכיבה על פונים. משה דייג גייס לעניין את שמואל קרני ונבנתה עגלה זוגית במיוחד ל"פסח" ו"פני", העגלה שימשה את הילדים לטיולים בקיבוץ ולחתונות בקיבוץ. אין ספק שהפונים, לעומת החמורים, היו להיט מבוקש ויעיל.

ועוד דבר קטן המתאים לעמרם אגמון, ב1967, תוך כדי קרבות מלחמת ששת הימים הגיע טלפון מעמרם אגמון בחזית אשר הודיע: "אני בירדן וארגנתי שתי סוסות למשק בית הספר, מחר יגיע גבי פלד עם משאית והסוסות וכמה אוכפים הישר מהמשטרה המקומית במקום בו אנו חונים". ואכן הגיעו שתי סוסות והרבה ציוד. לשאלתנו לשמותיהן השיב עמרם: "רינה ודינה". תקופה של כשנה נהנינו, אנו הילדים, מסוסות איכותיות, עד שיום בהיר אחד הגיע לקיבוץ פקח מהצבא והודיע למשה דייג שהסוסות מוחרמות. את הציוד החבאנו היטב כך שעד היום הוא בשימוש באורווה.