התקליטיה ע"ש אילן ואיתמר 1978
9.6.1978
בתוכנו
כמעט שנה חלפה מאז הפעם האחרונה בה פרסמה אילזה מידע על התקליטיה ע"ש אילן ואיתמר ז"ל, זמן רב למדי. בעיקר שהמצב אינו כזה, שאין מה לספר.
כבר 1000 תקליטים ומעלה בתקליטיה. מכל הסוגים, התווספו: תקליטים לילדים, מוסיקת פולקלור, זמרה, פופ מתקדם, מוסיקה קלאסית ועוד ועוד. לאחרונה הוסיף הקיבוץ כוננית חדשה שנעשתה בנגריה שלנו, ובה מקום לעוד 750 תקליטים. וכבר היא תלויה, מסודרת ויפה, ולא ריקה (!)
עוד אילזה מתמהמהת בכתיבתה ליומן, ומלוס-אנג'לס הרחוקה מגיע מכתב בנושא ואחריו עוד אחדים, ועתה אין לדחות עוד...
המכתב מלוס-אנג'לס - מלאה הישראלי הינו. והעילה: תוך כדי התכוננות לשובם בקרוב, התברר לה כי זכותם להביא ארצה 200 תקליטים ללא מכס. והיא כותבת: אנו יודעים עד כמה יקרים תקליטים בארץ, והיינו רוצים לעזור, בהזדמנות שניתנה בידנו, למפעל ההנצחה הנפלא שלכם. לא נוכל לרכוש בכספנו הכול, אך נשתדל להביא עד כמה שיותר, וננסה לעניין בכך חברים נוספים".
מורגשים במכתבה של לאה הגעגועים הביתה והשמחה לשובם הקרוב. וכיוון שבעוד זמן מה כבר לארוז יתחילו – מורגש גם ניסיונה להיות פרקטית מאד. היא מבקשת מאילזה ופרי לשלוח לה את רשימת התקליטים הרצויים להם, וכן מבקשת היא, את רשימת המצוי בידם, כי יש מי שרוצה להשלים, גם מעבר לבקשתם.
ידידה שלהם, הדסה נוימן שמה, קראה את הספר לזכרו של אילן ז"ל והתרשמה מאד מדמותו, מן הסיפורים עליו, וגם ממה ששמעה על המפעל לזכרו. אותה ידידה, ישראלית וציונית נלהבת, הנשואה לאמריקאי וחיה שנים בארה"ב, צ'לנית ראשית לשעבר בתזמורת הסימפונית הישראלית, נדלקה לעניין, היא ובעלה, ורוצה הן לתרום בנדיבות, הן לבחור את הביצועים הטובים ביותר של כל תקליט שיוזמן, הן להשלים לפי הבנתה. הבנתה - הבנה מוסיקלית ממדרגה ראשונה... הכול במוסיקה מעולה.
במכתב האחרון – והיו ארבעה בנושא (לפי שעה) – שוב מפצירה לאה שימהרו לשלוח לה את רשימת המצוי בידם כדי שיוכלו להוסיף ולהוסיף עליה. ומעודדת: "שלחו רשימה ארוכה, מותר לנו, כאמור, להביא 200, ולנו עצמנו אין כמעט כלל".
וכן שולחת היא גזר עיתון מקומי, באנגלית, הקרוי "מורשת" ובו, בעמוד השני, לא פחות ולא יותר – תצלום של אילן ברונר יושב ומחלל, וכן מאמר של עורך העיתון – תום טוגן-שגם הוא מידידי משפחת הישראלי, הוא התרשם מן המפעל, ובערב פסח פרסם מאמר בנושא. מאמר אשר לפי כל הנראה, לא רק יגע לליבם של אנשים אלא עשוי להדביקם ברצון לתרום למפעל. ומה כותב תום טוגן בעיתון היהודי של דרום מערה ארה"ב – "מורשת":
הוא מספר על תולדות חייו של אילן, בן הקיבוץ, אשר משחר ילדותו גילה כישרון מוסיקלי רב, היה חלילן, ניבאו לו עתיד גדול, ובגיל 20, בהיותו קצין בצה"ל, במלחמת יום הכיפורים, נפל ליד התעלה.
כן מזכיר הוא את האח הבכור, איתמר, אשר נפל גם הוא בזמן שרותו, בגיל 18 חמש שנים קודם לכן.
ומספר הוא על גבעת חיים ששיכלה בנים לא מעט, ושהדרך להנצחתם, כיאות בקיבוץ, משותפת היא. אבל, הורי אילן ואיתמר, אפרים ואילזה, הרגישו צורך מיוחד להציב זכר לבן, ואת דירתם הקטנה הפכו למרכז מוסיקלי לכל הקיבוץ, מותאם לכל גיל וטעם – מצבה חיה לבניהם. מקורותיהם הכספיים מוגבלים, כמובן. והוא פונה לקוראים, מסביר כי אין זה מפעל בעל יחסי ציבור, תהליכים פורמאליים וכדומה, ונראה לו שזה אולי מה שמושך בו ומשכנע במיוחד. וכאן מספר טוגן על לאה ועמרם, השליחים מגבעת חיים וידידים טובים של "מורשת", שבשובם ארצה יקחו איתם תקליטים עד כמה שיוכלו להרשות לעצמם. והם מחפשים דרכים נוספות לעזור למרכז המוסיקלי הזה.
עד כאן תוכנו של המאמר. ולפי ההדים הראשונים, כבר נכבשו אנשים לעניין.
האם ביקרתם בחדרם של אילזה ופרי? האם קראתם בזמנו רשימתו של ארנון ב"איגרת"? – "גלעד של צלילים"?.
פעילה ושוקקת חיים פינה זו, פינת איתמר ואילן, ואם זאת הכול מתנהל בה באווירה נינוחה ובשקט ובאהבה אין קץ. תענוג לבאיה - "לקוחותיה", מקטן ועד גדול.
לא אחד בוודאי ישאל את עצמו: כמה יוכלו רק להוסיף ולקלוט בביתם הקטן? ומאידך – היסכימו להיפרד מכל אלה?