יצחק פניגר
- ז' סיון תשמ"ב
17/02/1910 - 29/05/1982
דברים על קברו
שושנה, תמר, דורון, ענת ואפרת היקרות,
באנו אתכן היום ללוות את יקירכם יצחק בדרכו האחרונה.
שבעים ושתיים שנים מלאות עשייה ופעילות - בהן הרבה שמחות ותקוות. הרבה אהבת חיים וגם הרבה כאב, אכזבות, שכול וחולי באו היום אל סיומם.
במותו של יצחק נסגר מעגל חיים שהתחיל בשנת 1910, בעיירה קטנה בפולין, שעה שנולד יצחק להוריו פרידה ואליעזר פניגר. בביתו ידע יצחק ימים קשים של דלות ודחק, אך שם גם קלט את האופטימיות, האמונה בכוחותיו והתקווה לטוב שליווהו כל
חייו.
עם משפחתו עובר יצחק הילד, בזמן מלחמת העולם, לכרך הגדול, לוינה. כאן עוברות עליו שנות ילדות ונעורים. עדיין מצוקה בבית, אך כאן הוא מוצא מרכז חדש לחייו ומקור לאושר, ויצירה - כאן הוא במיטבו: יצחק של תנועת הנוער.
זכה יצחק והחבורה. אליה הצטרף לתנועה בגיל 12 מלווה אותו במשך כל תקופת נעוריו ועמה הוא עולה לארץ ומוצא את מקומו בקיבוץ. רבים מחבריו אלה־חיים עדיין עמנו כאן.
כבחור-צעיר מתבלט יצחק ביופיו ובקומתו התמירה. דיפדוף באלבום התמונות שלו מזכיר ומאשר זאת שוב ושוב. חבריו מספרים כי תמיד הקפיד על הופעתו המסודרת ובלט בפעלתנותו. יצחק, איציק, מגלה מסירות ומרץ בלתי נדלים למען התנועה, כשהוא משלב הזדהות עם האידאולוגיה והעשיה כאחת. יותר מאוחר הוא הופך למדריך שתחום פעילותו חורג מעבר לגבולות וינה. יחד עם חבריו יש לו חלק פעיל באיחוד שבין ה"בלאו-וייס" האוסטרי ותנועת השומר הצעיר מרוסיה, תנועת נצ"ח, בשנת 1930.
בכוח ההומור, המסירות והקסם האישי הוא הופך לאחד מן החברים המרכזיים בתנועה.
בשנת 1932 עולה יצחק לארץ.
הוא מצטרף, עם חבריו לתנועה, לקיבוץ ג' שעלה באותה שנה לגבעה שבואדי חווארת - אחר כך גבעת-חיים. שנה אחת בלבד לאחר עליתו נפצע יצחק בתאונה בעת שמירה, תאונה בה איבד את ידו השמאלית. כשהגיע הרופא והחבר ד"ר שיבא לטפל בו, שאל יצחק, האם אפשר להחזיר את היד למקומה? ללא יד אין טעם בחיים - אמר. ואכן, זו מהלומה איומה לאיש צעיר שזה עתה הצטרף לעדת חלוצים, אנשי עבודה. הוא מתגבר. יצחק סולל לעצמו מסלול חדש בהתאם למצבו שהשתנה. כבר
לאחר שנה הוא נבחר למזכיר הקיבוץ.
יותר מאוחר הוא מחלק את פרק חייו בין עבודות ותפקידים בבית (בעיקר בהנהלת החשבונות ובגזברות) לבין שליחויות ומשימות בחוץ.
לשליחותו הראשונה יצא יצחק בשבת 1936. הוא חזר אז לכור מחצבתו, לתנועת הנוער בה גדל. הוא מנצל שליחות זו לגיוס כספים למען הקיבוץ ומסייע להורי החברים בהעברת כספיהם לארץ בטרם השואה. ב-1938, לאחר שובו מן השליחות, מקימים יצחק ושושנה את ביתם בקיבוץ.
בפורים
מאוחר יותר הוא נבחר למזכיר מועצת פועלי חדרה, ובתפקיד זה תורם להידוק הקשרים בין הקיבוץ לבין פועלי העיר, קשר אותו המשיך לטפח במהלך השנים בפעילותו כראש התנועה "מהעיר אל הכפר" שנוסדה בשנות ה-60.
בחיי הקיבוץ פעיל יצחק בתחומי חברה וכלכלה, הוא שומר בקנאות על נאמנותו הפוליטית למפלגת פועלי א"י. תחום עיסוק חשוב עבורו הוא גיוס משאבים ומקורות לצרכי הקיבוץ - בין שזה גיוס כספים להקמת "גת", או בתפקיד הקשה והמתיש של גזבר בשנים הראשובות של קיבוצנו, מיד לאחר הפילוג.
יצחק יוזם ובונה את הקשר עם קהילת וינה במפעל הנצחה לזכר קהילה זו, שאותו הגשים בהקמת "בית-וינה", כמרכז תרבותי וחברתי לקיבוצנו.
ברגרל ויצחק פניגר
שני ציוני דרך חשובים בחייו הם; השליחויות שמילא מעבר לים, והפעם יחד עם בני משפחתו. שליחות ראשונה מספר שנים לאחר השואה, שעה שהוא עומד בראש השליחים במרכז אירופה, והשניה - כשליח עליה בניו-יורק.
משפחת פניגר
המשפחה החמה והאוהבת מהווה עבור יצחק מוקד חשוב בחייו. בכורו עופר וארבע בנותיו היוו עבורו מקור גאווה, סיפוק ואושר.
נפילתו של עופר בגבעת-התחמושת בקרבות על שחרור ירושלים היא מכה שליוותה את יצחק עד יום מותו. גם באסונו האישי - הפעילות הציבורית היא דרכו-מפלטו. הוא הופך לדמות מרכזית בארגון "יד לבנים" ומסייע רבות למשפחת השכול ההולכת וגדלה בארץ. במסירותו ובעקשנותו הוא תורם מכוחותיו להקמת אתר ההנצחה ב"גבעת התחמושת", אותו הוא ממשיך לנהל גם בשנים הקשות של חולי וכאב, עד סוף חייו.
יצחק עם עופר
אנו נפרדים היום ממך, יצחק, ברגשות של כאב וצער.
כאב על יצחק, איש המשפחה, הבעל, האב והסב שנעקר מחוג משפחתו. כאב על מותו של עוד חבר מדור המייסדים של
קיבוצנו, אשר לו אנו חייבים כה הרבה על הירושה הגדולה שהנחילו לנו.
נזכור אותך כאוהב חיים, הרוצה תמיד להשפיע ולהיות בענינים. שאפת לעשייה משמעותית. שוב ושוב נאבקת בין הרצון להיות חלק מהווית החיים הקיבוצית שלנו והרצון להגשים חלומות ומאוויים משלך. למרות חולי הגוף שהלך ונחלש, המשיכה הנפש
חפצת-החיים במאבק לחיים עד היום, עד השעה האחרונה - וכך נשמור אותך בזכרוננו.
מעין סיכום הולם לדרך חייך מצאתי בדברי בנך בכורך עופר שאותם כתב ב 1966: "אני מאמין שבמאזני החיים יכריע הצד החיובי על אף הכל. המלחמה האמיתית צריכה להיות עם השיגרה, אותו אויב המכרסם בך בשיניו הקטנטנות מבלי שתרגיש בכך כלל.
אותן שיני חולין טורדניות יום-יומיות האוכלות בך, עד שיום אחד מסתבר שהכל בפנים רקוב, חלול ולהרפא קשה.
זהו פחדי הגדול, לא המלחמות הגדולות, כאשר אתה ערוך לקרב, מאמץ כל הכוחות, אלא דווקא כאשר אתה נינוח, שליו, חסר מגן, בטוח בעצמך..."
יהא זכרך ברוך!
עמרם.
עם תמר ועופר
בעלון הקיבוץ שהופיע בערב חג השבועות והוקדש כולו לאירוע החגיגי של הנחת אבן הפינה לקיבוצנו, מצאנו את דבריו של יצחק שנשא בטקס החגיגי.
30 שנה חלפו, ובמוצאי חג השבועות נפטר יצחק.
לזכרו נשארו מלותיו מאז –
31.5.1952
לקראת הבאות
יום זה, יום ו', כ"ח לאייר תשי"ב, 23.5.52 - הוכרז על-ידנו כיום הולדת לישובנו החדש - יום שמחה ויום סיכום. מדי שנה בשנה נתאסף כולנו בו ביום ונשמח על התקדמותנו ועל גידולנו. נתווה לנו דרך להתפתחותנו בעתיד.
וכאשר ברבות הימים תתרקם רקמת האגדה של הישוב הזה, ישאלו גם בנינו ובני בנינו את השאלה: מאין שאבו הורינו את הכוחות הנפשיים והגופניים על סף שנות סתיו חייהם לבנות את הישוב הזה? מאין אגרו את ההתלהבות, אחרי עשרות שנות עבודה, מאמץ - אבל גם סבל ויסורים? מאין היתה להם חדוות- יצירה כזאת? היכן למדו את תבונת החיים, לצאת מן הסבך של הסבכים, מן המבוך המאיים ומנבא ירידה מוסרית ונפשית?
האם יש את נפשכם לדעת את המעין הזה ממנו הם שאבו? הלא התבוננו במאבקם ובדרכם וראיתם איך שבו למקור חייהם, קשרו גורלם עם גורל עמם ומולדתם - כי על כן בטחו והאמינו בדרכם ובעצמם. לכן לא בושה תכסה את פנינו, אלא גאווה תפעם בלבנו על היום הזה.
עם בן גוריון. מימין מרים פרינץ ולידה יצחק פניגר
לכן התקבצנו אנחנו, חברי גבעת-חיים וחברי כפר-סאלד, בוני עמק-חפר ובוני הגליל העליון, למפעל חדש, גואל ומשחרר, להקים ישוב קיבוצי על אדמת המולדת - ליצור יצירה שיתופית, פאר תנועת הפועלים הישראלית.
יהא המפעל הזה, יהיה האיחוד הזה תחנת-כוח לחידוש התנועה הקיבוצית כולה!
יצחק פניגר
משפחת פניגר
יצחק!
שנים רבות היינו שכנים וחיינו בשכנות טובה. רוב הזמן היית טרוד בעניני המפלגה - היית חבר המרכז - ובענייני ההסתדרות. התנועה "מן העיר אל הכפר" היתה פרי יזמתך, אך בעיקר דאגה לקיבוצנו החדש. היית גזבר כשהמשק עדיין שקע בחובות
ונאלצת לחפש מקורות - איך לגמור את החודש.
ביצעת את הקונוורסיה (הפיכת החובות לזמן קצר להלוואות לטווח ארוך).
כשבני הקיבוץ הגדולים התפרעו, ואתה אז היית המזכיר, סיפרת לי על צרתך: האם למסור אותם למשטרה? ואני אז עניתי: אבל באותו הזמן צריך לדאוג לעורך-דין הטוב ביותר שיוציא אותם מידי המשטרה!
"בית-וינה" הוא בראש וראשונה מפעלך, ילדינו היו בערך באותו גיל, כשהילדים גדלו ושעות הפנאי רבו, ישבנו לעתים קרובות על המרפסת שאז עוד היתה פתוחה, ושיחקנו שח-מט. במיוחד חרוט בזכרוני יום השבת, 3ביוני 67. היינו שקועים במשחקנו, אך כשעבר לידנו זוג צעירים נאהבים, שנינו הפנינו את ראשינו ונהנינו מהמבט. לא חששנו אז שבסוף אותו שבוע עופר כבר לא יהיה בין החיים...
מאותו זמן אתה כבר לא היית אותו האדם גאה ורק פעיל בשטחים רבים. מאותו היום השקעת את כל מרצך הרב במטרה אחת - בהנצחת זכר הבן האהוב. זמן רב לא שיחקנו שח-מט, וכאשר שוב קראת לי, כבר גרתם מולנו מעבר לכביש.
ושוב נחרטה בזכרוני שבת אחת, היה זה יום הכיפורים תשל"ד. הפעם היתה לשנינו הרגשה מוזרה של אי-שקט. בשעה 2.00 פתחת את הרדיו באמצע יום הכיפורים. הרדיו ניגן את "הפתיחה אגמונט". "מלחמה!" קראתי, ושנינו יצאנו החוצה. מה שהוגדר
עד אז כ"סבירות נמוכה" - הפך פתאום למציאות נוראה.
היכרותנו לא התחילה עם בואי לגבעת-חיים. אתה אירגנת וניהלת את סמינר הפילוג, הסמינר שהתקיים בבית-ברל, בין החלטת חברי מפא"י לצאת מהקיבוץ המאוחד לבין ביצועה. הצלחת אז לרכז לא רק מורים מעולים, וביניהם דוד מלץ מעין-חדוד, בן-אשר מגבעת-ברגר, ברוך אזניה ויהודה ארז, אלא גם מרצים-אורחים חשובים ומעניינים מאד כמר זלמן רובשוב (לאחר מכן הנשיא שזר), ברל לוקר, השופט אגרנט (אז עדיין סגן יו"ר של בית המשפט העליון) ורבים אחרים.
בגמר הסמינר סיכמת מהלכו ותוכנו בחוברת שנקראה אז "אגרת לחברים"," שהפכה למספר אחד של בטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים, "אגרת". אז עוד לא ידענו שבקרוב נהיה חברים ושכנים בקיבוץ. היום אני בא להספידך.
נזכור אותך, יצחק!
אליעזר בן-ארצי
יקסל ויצחק פניגר
1975 חנוכת בית טרזין - נואם יצחק פניגר; שני משמאל יוסף הורוויץ
עם לוי אשכול
היה בן-דודו של הנזיר הבודהיסטי ניאנפוניקה תרה
כאשר דוד בן גוריון ביקר ברנגון (בורמה) בשנת 1961 הוא פגש שם נזיר בודהיסטי שהוסמך בסרי-לנקה ושמו ניאנפוניקה תרה. שמו המקורי של ניאנפוניקה היה שלמה (זיגיסמונד) פניגר, יליד אוסטריה (1901) והוא סיפר לבן גוריון שיש לו בן דוד בישראל יצחק פניגר.