צפורה לב-רון
- כ"ח חשון תשמ"ד
18/09/1917 - 04/11/1983
דברים על קברה
היום מצטרפת צפורה לבית הקברות, שבו טמונים הורינו - המעטים מדי, חברים יקרים -
והם לא מעטים עוד, בנים ונכדים - רבים מדי - שנפלו במלחמות הרבות, ואחדים אף הלכו לעולמם בעקבות מחלה, אסון.
כמצבות המעוררות בנו זיכרון, הרהור ומחשבה, כך זיכרונה של צפורה - הענווה באופייה, הפשוטה בהליכותיה, החלוצה לכל אורך דרכה - יעשיר את עולם הדמויות המלוות אדם בחייו.
ודאי את עולמם של בני המשפחה, אולם גם של אלה שעבדו במחיצתה, ושל חברים רבים אשר עין בוחנת להם, הרואה את החברים המהלכים בינינו.
צפורה נולדה בשנת 1917 בהומל שברוסיה. עוד השתוללה מלחמת העולם הראשונה, וכבר פרצה המהפכה הרוסית. המשפחה ברחה לפולין, שהתה שם מספר שנים ועלתה ארצה. היה זה בשנת 1923. בתום גל העליה השלישית.
בימים ההם היה הישוב היהודי קטן ודל. כ- 50.000 יהודי הישוב הישן וכמה אלפים של אנשי העלייה הראשונה והשנייה ששרדו אחרי מלחמת העולם הראשונה. על אלה נוספו כ- 35,000 איש מתוך העלייה השלישית, רובם רווקים.
ההסתדרות עשתה הכל כדי לעצור בעד זרם העלייה כי לא נמצאו קיום ופרנסה בשביל העולים, שהגיעו ממש לסף הרעב. עלייתה של משפחה בת חמישה ילדים היתה יוצאת דופן, היתה בה תמימות ותעוזה כאחד.
האב - אם כי עלה ארצה כשמקצוע בידו, הוא היה נגר - התקשה למצוא פרנסה למשפחה הגדולה. מכל מקום, לא היה בידו להבטיח לימודי בית ספר לילדיו, דבר שהוא כיום רגיל ומעוגן בחוק לכל ילד בישראל.
צפורה לא סיימה את ביה"ס - גם היתר. חולה בקדחת במשך שנה שלמה – והיתה צריכה להשלים את השכלתה בגיל הנעורים ולאחר מכן.
מה שהחסירו ביה"ס ובית ההורים - העניקה לה תנועת הנוער - שם התווכחו על ספר ועל השקפת עולם, שם נבנתה חברות - בטיול, בשירה, בשיחה. שם עוצבה האישיות בתביעה להגשמה אישית.
צפורה היתה חברה בתנועת "הצופים העובדים", שהתאחדה לאחר מכן עם הנוער העובד.
בשנת 1935 - והיא בת 17 - היתה לחברה בגרעין, אשר קיבל את הכשרתו באשדות יעקב. לאחר שנה, ב- 1936 הוטל על גרעין זה להתאחד עם קבוצת עלית הנוער הראשונה מגרמניה, בשייך אבריק ולייסד יחד אתה את קיבוץ אלונים.
מאז, עד יום מותה - והיא בת 66 - היתה צפורה חברת קיבוץ, להוציא שנות מלחמת העולם השנייה באו צפורה ואורי לעזרת הוריו של אורי במשקם בפרדס חנה.
ב- 1946 נקלטו צפורה ואורי ודן בכורם בכפר סאלד.
קיבוץ אלונים השכיל לשלוח את צפורה למשק הפועלות בפתח-תקוה. שם קיבלה הכשרה בשתלנות, שם רכשה צפורה, חובבת הטבע, ידיעה תאורטית ומעשית, ובשובה לאלונים עבדה במשתלה ופיתחה וטיפחה את הנוי של הקיבוץ.
במשך שנות חייה בקיבוץ עבדה צפורה בכל העבודות שאישה חברת קיבוץ נוהגת לעבוד בהן: במטבח, בטיפול בילדים, במתפרה. אולם העבודה שאותה באמת אהבה היתה עבודתה במשתלה ובנוי, במטע ובפרדס.
כ-15 שנים עבדה בפרדס, בשתילה ובטיפול בעץ הצעיר, בגיזום ובמריחת הפצעים. תענוג היה לראות אותה עובדת: כביכול איטית, היתה עובדת בהתמדה, בשקידה, בעדינות, בתבונת כפיים, בידיעת השתיל וצרכיו. מעולם לא ראיתי כתם על בגדיה, אף לא בשעת מריחת פצעים.
צפורה היתה חובבת טבע אמיתית. יצגה את התרבות של תנועת הנוער הארצישראלית בימים ההם, אשר גילתה את הארץ על הריה וערוציה, על עולם החי והצומח בתוכה. הם למדו את הארץ, ידעו אותה, התקשרו והשתייכו אליה - כמין הגשמת אהבת ארץ-ישראל הממשית, הארצית. לא כאהבת יהודים רבים את ארץ ישראל כדגל, כהטפה, כחובה.
אחרי ניתוח לפני כ-10 שנים לא חזרה עוד צפורה לפרדס, עבדה במתפרה. בשנתיים האחרונות חלתה הרבה, עברה טיפולים קשים, ניסתה ככל יכלתה לעבוד בחדרה. ספרים בנושא ידיעת הארץ, והצמחיה בה בפרט, לא משו מידיה עד הסוף.
בביקורי האחרון אצלה אמרה לי: כאשר אדם פגוע בתוכו, נדבקות בו בקלות כל מיני מחלות, וקשה להיפטר מהן. אמרה, וידעה את אשר אמרה. מדלקת הריאות שתקפה אותה לא קמה עוד.
מוחה נשאר צלול, נשמתה שלמה בגופה החולה עד לרגע האחרון.
היא היוותה מרכז למשפחה הענפה והנאמנה עד עוזבה את ביתה לפני כשבוע ימים.
היא נפרדה מאתנו כפי שהיתה תמיד - בענווה, בפשטות, ללא קובלנה, אף לא על גורלה.
כל מי שיזכור אותה - זכרה יהי ברכה לו.
נחמיה גינזבורג
דברים לזכר אמא
נכתב בעשר שנים לזכרה.
10 שנים בלי סבתא ציפורה,
אנו מתגעגעים זוכרים ולא נפרדים.
לא עובר יום שאימא לא איתי,
אני חושבת עליה והיא תמיד בתוכי,
כל כך חבל שאתם הנכדים,
לא זכיתם להכיר את סבתא.
אישה שתמיד אפשר היה לבוא אליה
בלי לקבוע זמן.
אישה שמקבלת, שאוהבת
ופותחת לכולם את ביתה הקטן.
סבתא,ידעה להתאים את עצמה לחברה,
אך שאלה שאלות ולא תמיד הסכימה עם ההחלטה.
התרחקה משקר,גסות ריבים ושלטון.
נפש האדם בשבילה תמיד במקום הראשון.
סבתא-עדינת נפש במובן הטוב והיפה של המילה,
הייתה אוזן קשבת לאנשים רבים בקהילה.
לסבתא ציפורה היו שתי אהבות גדולות בחיים.
בראש ובראשונה המשפחה והילדים.
למשפחה הקדישה את כל כולה.
האהבה השנייה הייתה האדמה והטבע,
כמה אהבה את הפרחים, הצמחים,ואת הטיולים,
ידע עצום היה לסבתא בבוטניקה ,
בצנעה הייתה משתפת את מי שרצה
לדעת מידע על הצמחים, פרחים ופרחי הבר.
שני פרחים מסמלים בעיני את אימא יותר מכול,
הסיגלית שכל כך אהבה ולכן קראתי לילדתי סיגל,
והרקפת היפה והצנוע שמתחת לסלע צומחת לפלא,
הרקפת פשוט הפרח שמסמל אותה. כמה יופי ואצילות בפרח הזה.
ככל שעוברות השנים קשה לי להשלים
עם הסבל שסבלה בשנות מחלתה .
כמה חבל שלא זכתה לראות ולהכיר אתכם
ילדי האהובים הנכדים שלה.
אזכור אותך תמיד באהבה גדולה .
שלך ילדתך הצעירה דבורה.
נכתב והוקרא באזכרה במלאות 10 שנים לפטירתה.