10 שנים בלי סבתא ציפורה,

אנו מתגעגעים זוכרים ולא נפרדים.

לא עובר יום שאימא לא איתי,

אני חושבת עליה והיא תמיד בתוכי,

כל כך חבל  שאתם  הנכדים,

לא זכיתם להכיר את סבתא.

אישה שתמיד אפשר היה לבוא אליה

בלי לקבוע זמן.

אישה שמקבלת, שאוהבת

ופותחת לכולם את ביתה הקטן.

סבתא,ידעה להתאים את עצמה לחברה,

אך שאלה שאלות ולא תמיד הסכימה עם ההחלטה.

התרחקה משקר,גסות ריבים ושלטון.

נפש האדם בשבילה תמיד במקום הראשון.

סבתא-עדינת נפש במובן הטוב והיפה של המילה,

הייתה אוזן קשבת לאנשים רבים בקהילה.

לסבתא ציפורה היו שתי אהבות גדולות בחיים.

בראש ובראשונה המשפחה והילדים.

למשפחה הקדישה את כל כולה.

האהבה השנייה  הייתה האדמה והטבע,

כמה אהבה את הפרחים, הצמחים,ואת הטיולים,

ידע עצום היה לסבתא בבוטניקה ,

בצנעה הייתה משתפת  את מי שרצה

לדעת מידע על הצמחים, פרחים ופרחי הבר.

שני פרחים מסמלים בעיני את אימא יותר מכול,

הסיגלית שכל כך אהבה ולכן קראתי לילדתי סיגל,

והרקפת היפה והצנוע שמתחת לסלע צומחת לפלא,

הרקפת פשוט הפרח שמסמל אותה. כמה יופי ואצילות בפרח הזה.

ככל שעוברות השנים קשה לי להשלים

 עם הסבל שסבלה בשנות מחלתה .

כמה חבל שלא זכתה לראות ולהכיר אתכם

ילדי האהובים הנכדים שלה.

אזכור אותך תמיד באהבה גדולה .

שלך ילדתך הצעירה דבורה.

נכתב והוקרא באזכרה במלאות 10 שנים לפטירתה.