מנחם עמלי

סבא

עצים נושקים לעפר

הארץ מחייכת לשמיים והשמיים לך

חיוך גדול ורחב מחייך הוא בשבילך

ארץ אחת מלאה בנופים יפים

ביה"ק עם עצים מדובללים

עצים מדובללים נושקים לארץ עת רדת ערב

עת רדת צונח שיר

עת רדת ערב השחקים נרדמים

 עם שחר שוב יפרוש כנף יבוא אשלח מכתב

ועוד הילדים מחכים לך

אנחנו כל 8 נכדייך מחכים לך כשתבוא עת רדת ערב

ערב, ערב ברושים מדובללים נרדמים

לא נשמע עוד תן

שועל נובח למרחקים

ושקט רב סביב

לעת ערב שקט

שקט עכשיו

אף אחד לא יבוא יפריע לך

בשערי שמים

בצל האלוהים

נפתחות הדלתות

אנשים באים

ואנשים הולכים

ימים טובים

ימים רעים

ערב טוב

לילה בא

לילה בא על עמק הירדן

לילה בא על גבעת חיים

מעגלים נפתחים

מעגלי נסגרים

יש ימים שמחים בהם באים (הן יבואו נא בימים ימימה)

ימים עצובים הן עצמת עיינך

תכול עינייך

בכינו ערב

עד הערב נשמע בכי רב

תכול עינייך

צחוק שפתייך

פן ייתגשם החלום

תכול עינייך

צחוק שפתייך

כן יבואו עוד ימים

ימים, ימים טובים

פן אבקשה לחם רב

עוד לא אשב לי לבד

ולא אבכה בחיים

צחוק שפתייך

מה עוד בקשת לומר

כי כבר עברו השנים וכולנו מחכים לבשורה

בשמיים נפתחות הדלתות

בשערי גן העדן עוד יהיו בקשות

תכול עינייך צחוק שפתייך

פן ייתגשם החלום

תכול עיינך צחוק שפתיים

עוד אנחנו רעבים לשלום

ושוב יתגשם לו חלום

כי שוב ...

תכול עייניך

צחוק שפתייך

פן יתגשם החלום

פן יתגשם לו

כן יבוא היום

וסבא יביא איתו שלום 

יובל נקר

26.2.2014 

ליום השלישים לפטירתו של מנחם עמלי,

כתב אחיו, מתי דברים אלו, לזכרו:

באנו אליך, משפחתך וקרוביך וחבריך, שליוו אותך במשך ששים ושתיים שנותיך. 

באנו להיפרד, והפרידה קשה לנו.

האביב הציף את הארץ בשלל פריחה, הטבע, שכולו מחזוריות של חיים ומות, נמצא בשלב של התחדשות, ואתה איננו.

באשדות-יעקב, הקיבוץ שהקימו הורינו מנשה ומרי, ובאשדות-יעקב המאוחד, הקיבוץ שהקמת אתה וחבריך אחרי ה״פילוג״, עוד ירוק העשב על הגבעות הצופות א ל ה״זור״. נהר הירדן המתפתל בו מלא מים מתמיד. דגל ירדני מתנוסס על ה״אי״ מסממני התקופה והשלום עם ירדן, ואתה איננו.

בנגב פורחים אירוסי-הנגב בואדיות, ואילת שוקקת תיירות חורף, כן, אותה אילת, שאתה, דבורה וחבריכם לפלוגה המקובצת 

של הקיבוץ המאוחד הקמתם בה את מה שיהפוך, לימים, לקיבוץ אילות.

בגבעת-חיים, הקיבוץ בו חיית עם משפחתך את פרק חייך האחרון, מבושם האויר בפריחת-הדרים, והשדות מכוסים במרבד זוהר ש ל חרציות, ואתה, שתמיד נראית באביב חייך, צעיר נצחי, אינך איתנו.

בכרוניקה היבשה מופיע שמך ברשימת-המתים, אך הזכרונות, שכל-אחד מאיתנו נושא איתו, עוד טריים ורעננים. נדמה,שכל רגע תופיע עם המצלמה ביד, בדרך לאיזו משימת צילום, ונוכל לעצור רגע, ולהשלים שיחה, שלא גמרנו.

במהלך ה״שבעהי׳ ניסינו לחשוב על המצבה מתחתה הינך טמון כעת, חשבנו על סלע טבעי, פיסת-נוף מנופי ארצנו מוקף וטובל בפריחת-אביב.

בתום הטכס פסענו בין שורות הקברים, ונוכחנו, כי בגבעת-חיים היטיבו לבטא את השוויון הקיבוצי, שכל-כך האמנת בו, והקברים זהים הם. הבנו, שאתה, בפשטותך ובאמונתך בדרך, לא תרצה, ולו גם במותך, להיות שונה משאר חבריך בקיבוץ.

שלושים יום חלפו מהיום בו עצמת את עינך לאחרונה, ופחות ממחצית השנה מאז חדרה להכרתנו העובדה, שאתה חולה במחלה אנושה, שאין ממנה דרך חזרה. הדרך היתה קצרה, ועוד זכית לראות בה את דודו ומירב נישאים.

כמוך, חשנו כעס על כך, שדוקא עליך נגזר. אתה, שפניך המחייכות, עטורות השפם והעיניים הכחולות הביעו רק תום

ואהבת האדם - מדוע נבחרת דוקא אתה.. היתה לנו הרגשה, כי בשמיים טעו

בניווט, ואולי מוקמת שם ועדה מיוחדת לחקור בנושא, אך אנו נותרנו כאן יתומים.

אהבנו אותך, מנחמקה, בעל, אבא, אח וחבר טוב לרבים. ואנו ממשיכים

ואוהבים אותך מאוד מאוד.

המצלמות ממתינות לשוא בחדרך, שתבוא ותיקח אותן בידיך האמונות, ותצלם בהן את הטבע שכל-כך אהבת. ונותרו רק התמונות כזיכרון.

היה שלום, אחי, נוחה בשלוה בעפרך.

                                                                                               מתי עמלי

דברים על הקבר

מנחמקה, ים של שקט.של עיניים כחולות, יפות, של שפם עבות, וחיוך עם המון טוב.

מנחמקה, ש ל כוח עצום, ושליטה עצמית, ורוך אינסופי...

אני זוכר תמונה של ילד בלונדיני, יפה כמלאך. זה היה מנחם, שזכיתי לראות רק בתמונה. 

את מנחם היכרתי כשהיה כבר בוגר, ובוגר בכל הדרו. קורן סמכות וביטחון.

מנחמקה ידע ימים יפים ומעשירים בחייו, אך גם הרבה רוש ולענה.

בילדותו, נסע עם אימו לפולין, לבקר את אביו מנשה, שעשה שם בשליחות ״החלוץ״, ועסק גם באימון יהודי התנועה שם בנשק. בהתקרב אימי מלחמת העולם השניה, נאלצה המשפחה לברוח משם.

את ימי הפילוג הקשים עבר מנחם כבר בבגרותו, אז נפרד ממשפחתו (הוריו ושני אחיו הצעירים), ועבר, עם רבים מבני־מחזורו, ומגובש בחזון סוציאליסטי (תמונת סטאלין בחדרו במאוחד). להקים ולבנות את אשדות המאוחד.

ימים קשים וכואבים, אך גם מרגשים ידע מנחם בתקופת מלחמת סיני. הוא וצוותו מצאו את הילדה הבדואית סינייה, חילצו אותה מאצל אימה המתה, הצילו אותה והקנו לה חיים חדשים.

מנחמקה, כבר בבית-משפחה, עם דבורה, היה לראש-משפחה לשני אחיו, ארנון ומתי, לאחר פטירת אימם מרי, ודרך יסוריו של אביהם אחר-כך, עד מותו.

מסיפור ילדותו של מנחמקה עולה דמות של נער חולני, שמתוך שנאסר עליו לעבוד בשדה, נשלח לעבוד במסגריה, אחרי שעות הלימודים, יום-יום, מגיל 12, זו אותה המסגריה, בה עשה עצמו לבחור בעל כוח פיזי רב מאוד, ובעל מקצוע מצטיין ועם זאת, פיתח בה נטיות אמנותיות, בזכות רגישות רבה, שניחן בה, ויצירות-מתכת נאות, מעשי ידיו, מפארות פינות בבית-עמלי.) מנחם טרח גם ביצירה אחת, יפה במיוחד, להשלימה, כשחליו כבר היה ידוע, כי לא רצה להותירה לא שלמה).

מנחם תיעל את נטיותיו אלה גם לצילום, והיה לצלם מעולה, שפרט ל״מילוי מצוות״ של סיקור אירועים וחגים, ברשות הקיבוץ, הרבה, והיטיב במיוחד, לצלם תמונות טבע, להנאת כולם, ולא הפסיק ללמוד ולהתקדם בעיסוקו זה.

תכונה בולטת ומאפיינת של מנחם היתה סובלנות ללא גבולות, שעשתה אותו לאב אהוב, וגמלה לו רבות גם בימיו האחרונים, בדמות אותה אהבה ששפעו אליו כל בני המשפחה, וריפדו לו משהו א ת ימי קיצו.- אותה סובלנות גם חיבבה אותו על ציבורים שונים, ואולי אפילו הפכה אותו, לפעמים, לכתובת נוחה מדי לטרדותיהם של אנשים...

מנחמקה שלי הוא כפסל מעוצב, גא וסמכותי ו גם בחוליו הקצר והכואב מאוד, לא הבשילה ולא נתעצבה דמות אחרת, פחותה.

ינעמו לך רגבי-עפרך, מנחמקה,

אנחנו נזכור א ו ת ך במידותיך היפות.

                                                                                         משה נתיב

אנחנו, מירב, עמי, הרי ודבורה, מבקשים להודות לכל אותם חברות וחברים אשר עזרו ותמכו בנו בשעות קשות, מי - בעשיה ומי - במילה טובה. בימים הקשים שעברו עלינו אי-אפשר היה, שלא להעריך את הדרך היפה והאצילית בה התבטאה כאן הערבות ההדדית.

באמת, תודה.

                                                                                   משפחת עמלי