עודד בן-אור
לזיכרון באהבה
עודד בן אור נולד בשנת 1935, ב-3 בדצמבר. בן בכור לשרה וחיים.
הוא נולד בגבעת חיים, חי את חייו בגבעת חיים, והיום נקבר כאן, בבית הקברות של גבעת חיים.
בהיותו נער כבן 16-17 עברה המשפחה, שכללה כבר גם את חנוך, אביטל ויוסף – עם הפילוג – לנקודה, שלימים קיבלה את השם "גבעת חיים – איחוד".
.jpg)
כילד וכנער היה עודד שחיין, עסק בהדרכה של ילדים צעירים ממנו ועבד בברווזיה, שבמשך הזמן הפכה להודיה.
משחר ילדותו האמין עודד במרקם החברתי שנקרא קיבוץ, וכל חייו היו שזורים במרקם הזה, על כל השינויים, שעברו על כולנו.
לפני גיוסו לצה"ל, נרתם עודד לשנת השירות הראשונה בתולדות הקיבוצים ויחד עם אבי קפלן ותנחום גורביץ, הקימו את "מזכירות החטיבה של איחוד הקבוצות והקיבוצים" הראשונה.
תפקידם היה לנסוע לקיבוצים, להקים ולתחזק את חברות הילדים שקמו ברחבי התנועה החדשה, שרק נוסדה אחרי הפילוג.
את שירותו הצבאי עשה בנח"ל ולקח חלק בכל מלחמות ישראל ממבצע סיני ועד מלחמת לבנון הראשונה.
לאורך שנותיו בקיבוץ, ליד עבודתו בהודיה – מילא עודד כמה וכמה תפקידים, הן בפן המקצועי והן בפן הציבורי:
מרכז ההודיה; מרכז משק, גזבר הקיבוץ, שליח מטעם תנועת "הבונים" במונטריאול; מזכיר וגזבר ביח"ר "גת". ובין תפקיד לתפקיד ואחרי גמר התפקידים חזר תמיד לעבודה בהודיה, כי העריך מאוד את העבודה הפיזית הפשוטה.
את יערה הכיר בכיתה י"ב המקובצת, במדרשת "רופין", שם למדו בני משקים מרחבי התנועה.
בפברואר 1958 – אחרי גמר שירותו בצבא – הם התחתנו במעלה החמישה (ביתה של יערה) ועברו לגור ולחיות את חייהם בגבעת חיים איחוד.
בשנת 1960 נולד צפריר ובשנת 1963 הגיעו גל וטל והצטרפו למשפחה שהפכה למשפחה מרובת ילדים. החיים המשפחתיים היו אז שונים בתכלית ממבנה המשפחה כיום. בתי ילדים, חינוך משותף וכו' אך עודד, יערה, צפריר גל וטל היוו משפחה, שאת ליכודה יצרו בעיקר במונטריאול, לשם נסעו לשליחות בשנת 1971.
לאחר שמילא מגוון רחב ועשיר של תפקידים – גילה עודד את העולם הפסיכו פיזי של שיטת אלכסנדר ואת העולם הרוחני של הרייקי, הויפאסנה וספר הידע.
הגילוי הזה אפשר לו ללמוד על עצמו, לראות ולהבין את התנהגות בני האדם ולעזור להם במצוקותיהם.
עודד היה כעץ שתול על פלגי מים. קיומו ונוכחותו בקיבוץ, בחברה והמשפחה היו בולטים במנהיגותו, ביכולתו להקיף אירועים, לארגן עד לפרט האחרון, להקשיב לכל אדם ולהעניק מטובו ומיכולותיו לקיבוץ, אליו היה קשור בכל נימי לבו ונפשו.
חייו הם חיי הארץ שלנו במובנם הנכון והטוב. קיומו – מילדותו – מצוי בחיבור בין הארץ, הקיבוץ לבין החיים הפנימיים אותם יש לגלות כפי שמגלים שבילים במדבר.
מי ייתן ונזכה – כל אחד ואחד מאתנו – לחום, לאהבה ולנתינה שהיו בעודד.
יהי זכרך ברוך!
אוהבים אותך!
מלווים אותך!
ומברכים אותך בהמשך דרכך...
עודד ויערה בן אור
***
עודד,
אני נפרדת ממך בצער, אם כי יודעת שתמיד רצית ללכת לשלב הבא של חייך, כפי שהלכת. אני מלווה אותך לשלום ומקווה שלא תדע יותר צער וסבל.
אם היו נותנים לך שם אינדיאני – שמך היה "עודד לב רחב" כזה גדול, שאתו קבלת את כל הכלות. שאתו ספרת סיפורים לנכדים על "דורבי הזקן" ועוד. שאתו נתת מתנות. שאתו חיית – ללא סייג.
אפשר היה לתת לך גם שם אינדיאני אחר – "עודד משמעת ברזל". כל דבר שהוגדר על ידך כמשימה שיש לבצע – בוצע בהתמדה, ברצף, בלי פשרות, בלי הנחות. כך בקרת את ההורים שלך, כך עבדת, כך טפלת, כך חיית...
לפי אותן אמות מידה.
קנינו לך כובע, כזה כמו שאהבת, עם ציפור אינדיאנית מהג'ונגלים. נשמור אותו...
היה ברוך עודד.
לביאה בן אור
***
עודד חברי הטוב והמיוחד!
פרשת הרבה לפני זמנך!
קראנו לו עודד והוא היה התרנגול בלול שלנו.
היה בו חספוס חיצוני ולב פנימי מלא חמלה שרק מעטים הבחינו בה.
עודד היה מלא ביטחון בצדקתו, כמעט בכל נושא ולעיתים דורסני בהשלטת דעתו, אבל לא הייתה בו טיפת רוע.
הוא היה איש עמל וחברות ושניהם ברמות יוצאות דופן.
במהלך חיינו היו תקופות של ניתוקים ארוכים, החל מסוף בית הספר והיציאה לצבא,
אבל גם נקודות מפגש משמעותיות לשנינו.
העברתי לו בשמחה את תפקיד מרכז המשק בקיבוץ, ועל אף שהייתי באמריקה, הגיעו לא מעט מכתבים עם פירוט הבעיות ודילמה על הפתרונות הנכונים להן הקשורות לתפקידו.
היה לנו מפגש משמעותי בהיותו הרס"פ של פלוגת הסיור שלי במלחמת ששת הימים ולאחריה.
לא יכול היה להיות מישהו טוב ממנו, בדאגה, במסירות, ביכולת הארגון ובנכונות לכל עבודה קשה על מנת להקל על הפלוגה כולה לפני המלחמה, בימי ההמתנה, במלחמה עצמה, ובימים שאחריה. כולנו ידענו שיש על מי לסמוך ואכן כך היה.
הוא היה דוגמה ומופת לאחריות, מסירות והזדהות שלמה עם החיילים – אנשי מילואים – וצרכיהם.
הייתי מאושר שהוא היה בסביבה.
שני בניהם של יערה ושלו, התאומים – גל וטל, היו בכיתה אחת עם בננו אמיר ולמרות שאנחנו האבות היינו מעורבים במידה קטנה בגידול הילדים זו הייתה נקודת מפגש חשובה נוספת. עודד כמובן היה מאוד גאה בילדיו ואני לא בטוח באיזו מידה הוא נתן דרור לגאווה זו להגיע אליהם.
בעשרים השנים האחרונות עודד שינה כיוון בעיסוקו ומאוד אהב את השינוי.
נפגשנו לעיתים רחוקות ותמיד הוא נתן ביטוי לשמחתו ושביעות רצונו מהשינוי שבחר.
היה במהלך ביטוי אמיתי לדאגתו לזולת שהגיע אליו לטיפול ואכפתיות בהקלת המכאובים.
צר לי ועצוב לי מאוד שעלי להיפרד ממך עודד, היית דמות מיוחדת לכולנו ועזבת אותנו בטרם עת.
יהי זכרו ברוך.
גדי גיל
אחרי שנה
הכרתי את עודד רק בשנותיו האחרונות.