חסר רכיב

נבות הישראלי

נבות הישראלי
- כ"ז באדר תשמ"ג
11/11/1964 - 11/03/1983

גיל: בן 18 בנפלו

מקום נפילה: בעת שרותו הצבאי בסיירת שקד

נבות הישראלי נפל ב-11.3.1983

 

ברכה סיפרה כי ביום שישי ה-11.3 טילפן נבות בשעה 22.15 לערך. הוא סיפר על שני מסעות שערכו, האחד של 4 ק"מ ואחד של 7 ק"מ ושרגליו כואבות ונפוחות, אך הרגשתו טובה, כן אמר שיש לו מ"כ נהדר... הוא סיפר כי חילקו את המחלקות וכי הוא חושש שיפרידו אותו מחבריו הקרובים. במחלקה שלו נשארו שניים שלושה חברים מתוך 10 חברים.

והיא ממשיכה ואומרת: "הוא דיבר על החופשה הבאה, ואמר כי הוא לא בטוח שבשבוע הבא הוא יבוא, ואם לא אז בטוח בשבוע שלאחר מכן ובזאת הסתיימה השיחה. לא נראה לי שהוא היה במצב רוח מיוחד, לא בתוכן דבריו ולא בנימת קולו, לא הרגשתי שום נימת פרידה".


מתוך עלון "בתוכנו" 879, 7/5/2008



דברים על  קברו של נבות

עומד אני לפניכם, האיש שעליו לומר ברגעים עצובים אלה, את דבריו השקולים, את הדברים הנכונים, את דברי הטעם, הנחמה וההרגעה. עומד אני לפניכם וחש אני שמילותי יבגדו בי באם כזאת אנסה לומר. כי לנוכח מותו הפתאומי של נבות חש אני דל כעלה הנידף. קטונתי מלדעת מה השקול והנכון ומהו הטעם, ומפי נעתקו מלות נחמה והרגעה.


רוצה אני, על כן, לספר לכם על נבות. עבור רובכם הוא היה ילד, שהתקבל זה לא מכבר לחברות והתגייס לצבא. עבורי הוא היה רע וחבר הנושא בעול העבודה והאחריות בענף. זכיתי באמצעות המגע הבלתי אמצעי של חיי היום-יום להיוודע לאישיותו המקסימה. פגשתיו לפני כשנתיים בשלב מאד משמעותי של חייו.

נבות היה משול בעיני לנבט צעיר העולה ופורץ על פני הקרקע. עד עתה צמח בסתר, כמעט חבוי מעיני הסביבה ואפילו הקרובה ביותר. הכל תת-קרקעי, הכל חבוי עמוק, אך מרגע שפרץ את הקרום, שכיסה אותו, עלה וצמח בתאוצה הולכת וגוברת, היונקת משורשים טובים השתולים היטב.

יכולת לשמוע את הצמיחה הזאת, יכולת לראות את ההתפתחות הולכת וגוברת. על כן מרגע שפגשתיו והכרתיו לא יכולתי להתייחס אליו כאל ילד המתלמד והעוזר בעבודות הענף. עבורי הוא היה חבר הנושא בעול - כתפו צמודה לכתפי.


צימאונו לדעת ולהבין דברים לעומקם היה עז. לא שאל הרבה שאלות, אלא למד את הדברים דרך התבוננות מרוכזת מאד וחרט את ידיעותיו עמוק בתודעתו. כך יצא, שכשביקש יענקלה, באביב שעבר, להכין רשימת עובדים בענף למצב חרום במקרה שהחברים יגוייסו, ועלתה השאלה מי ירכז את הענף בהעדרם - השבתי ללא היסוס: נבות. ואכן, כאשר פרצה המלחמה בלבנון בחודש יוני, מילא נבות את התפקיד באחריות ובמסירות, שאין למעלה מהן. לא בגישה של שמירה על הקיים וציפה על פני המים עד יעבור זעם, אלא בדיקדוק על כל פרט ופרט, ללא ויתור, ללא רבב ואפילו תוך כדי הצבת סטנדרטים חדשים מעבר לאלה שהיו נהוגים קודם לכן. והאנשים הלכו אחריו בתוקף ההכרה בסמכותו המקצועית אך בעיקר תוך הענות לדוגמה האישית שנתן. שעות רבות בילה כל יום בעבודה, לא וויתר על שום פרט, לא הזניח דבר. אולי השותפות הזאת, ההתחלקות באחריות ובעול עזרו לו להשיג שלווה עם בעיה שהסדירה אותו ומנעה ממנו, לדעתי, את השתלבותו בבית-הספר, אותו עזב סופית באביב של השנה שעברה. 

הוא רצה להגדיר לעצמו - האם ילד הוא או בוגר? לא סבל התערבות חיצונית בעיצוב אישיותו, ועל כן לא רבים זכו לאשנב הצצה אל תוכה. שמר בקנאות על נכסיו הרוחניים, צייר מבלי שאיש יראה את ציוריו, אם התבקש לצייר עבור קישוט המועדון, סירב בעקשנות.


הקדיש הרבה זמן להאזנה למוסיקה שאהב: לד זפלין והחיפושיות. היה טמון בו פוטנציאל גדול: באישיותו, באהבת החיים שבו, בנכסיו הרוחניים, באחריות ובכושר העשייה.


ראיתי בו ובשכמותו תשובה לאומרים "הדור הולך ופוחת". ראיתי בו סיכוי ותקווה לעתיד טוב יותר.

כל הטוב הזה היה טמון בנבות, הנבט העולה וצומח בעוצמה, שיפתח, שיפרח , שיתן פרי.


בעודו צומח לעינינו הוא נכרת. על כך אין נחמה.


לברכה ושמעון, לעובד, לאדם ולמשפחה אני אומר: הלוואי ויעשה עמנו חסד ונוכל להביע בפניכם את כל האהבה שאנחנו רוחשים לכם ושזו תעזור לכם לשאת בכאבכם הכבד.


נבות, תנוח בשלום על משכבך. יהי זכרך ברוך!

שמעון אופיר


דברי מפקד היחידה

נבות, זכרונו לברכה, נפל בנסיבות טרגיות, בערב שבת - בדמי ימיו.

הרבה לא הספקנו להכיר אותך, שהרי בתחילת דרכך הצבאית היה, אבל במעט הזמן שחלף הכרנו בו הרבה צדדים ותכונות שמפקדים רוצים לראותם אצל חייליהם. 


נבות, זכרונו לברכה, התבלט בכנותו, ביושרו האישי, בחוסר שחצנות ושובבות המאפיינות נוער בן גילו, מופנם וביישן.


בבסיס הקליטה והמיון הגיע לביתן היחידה בתשע בלילה והביע רצונו להתנדב ליחידה הידועה כיחידת עילית בצבא, יחידה שהחיים בה אינם קלים אך מלאים בתוכן, בהקרבה וברצון להיאבק בקשיים היום-יומיים - פיזית ונפשית.


ניכר היה עליו, שלא קלה היתה החלטה זו עבורו, אך משקיבל את ההחלטה היה נחוש בדעתו להיות חייל טוב ולסיים את מסלול ההכשרה הארוך והמפרך ולהפוך ללוחם מן השורה ביחידה.


ואכן, בתקופה הקצרה שהיה אתנו הוכיח לנו שטמונה בו היכולת: במוטיבציה שלו, בעזרה לחברים במסע הראשון, שבו הוסיף על גבו ציוד מחייל אחר שהתקשה, במשמעת שהפגין וביחסי החברות שקשר עם חיילי מחלקתו האחרים.


מחרתיים יתקיים יום הזיכרון לחללי היחידה ונבות, זכרונו לברכה, אמור היה להשתתף בטקס ולהיפגש עם המשפחות השכולות.


מה כבד המשא וכמה נצבט הלב בידיעה שנצטרך להוסיף שם נוסף לרשימה הארוכה...

יהי זכרו ברוך!

נבות עם שמעון


30 לנפילתו של נבות, ז"ל

 

קשה לספר על נבות. ולא רק מטעם שכה עצוב הדבר, לספר על נבות כי איננו, שזה מכאיב, קשה - כי לא הכרנוהו. הוא לא הניח לנו להגיע עדיו. אינני חושב שיש מישהו, שחדר דרך הדבר המסוגר הזה, נפשו של נבות. ומעציב פי כמה, כי לעולם כבר לא נדע מי היה נבות.

הוא חי עם עצמו.

 

זה לא כך שלא היה מקובל. החבר'ה קיבלו אותו כמות שהוא, עם כל היוצא דופן שבו, עם כל המיוחד. הלא כך הכירהו מיומו - מיומם הראשון. זה היה נבות שלהם.

 

אך, הוא חי עם עצמו. היתה לו מערכת חוקים משלו. סמכות היתה בשבילו משהו כמעט מאיים. היתה לו התנגדות לעולם, שבעיניו המבוגרים ייצגו אותו.

והיתה לו התנגדות לבית-הספר, הדורש דרישות כה בלתי הגיוניות ומשונות, המחייב ילדים לעסוק בדברים שאין בהם ענין וטעם - לא שהיה חצוף, פרוע - הוא נקט בדרך של "התנגדות פסיבית".

לדעתי, גילה עקביות רבה בעוזבו את בית-הספר. צעד גדול מבחינתו. הוא העדיף לעשות משהו, משהו אמיתי, על סתם ישיבה בבית-הספר. זה פשוט נראה לו לא הוגן. לא הרבה ילדים עושים זאת. לא הרבה ילדים כך מסיקים מסקנות...

 

ואמנם עשה משהו - עבר לעבודה מלאה ברפת וחולל שם גדולות. 


הן שמענו- קראנו תאורו של שמעון אופיר. אני זוכר - במלחמת לבנון שמעון גוייס מיד בימים הראשונים, ואני נקראתי אל הרפת. כשבאתי היה כבר נבות הממונה, ואני הפכתי להיות האסיסטנט שלו. נהניתי לקבל ממנו הוראות, לשאול את פיו בכל ענין. הוא עשה זאת בגאווה, אך בידידות ובנועם. בתקופה זו, כשכבר לא היינו מורה-תלמיד, היתה לנו הרבה יותר שפה משותפת. פשוט, נוצרה קרבה.

 


אמרתי - הילדים קיבלוהו ואהבוהו כפי שהוא. אך הוא בילה זמן רב לבדו עם המוסיקה, מוסיקת הרוק שאהב. היה לו אוסף תקליטים גדול. שעות האזין למוסיקה. נבות, הסגור, שלא רצה להיפתח - האם כך ביטא עצמו, או אולי מוטב לומר - האם זה מה שביטא אותו?

 

והיתה לו עוד דרך ביטוי, ובכישרון רב - הציור. גם לצייר צייר כל זמן שיכול היה לעשות זאת, בינו לבין עצמו, עד הדרגה שכשרונו - הרב – הספיק.

על כל פנים, בבית-הספר לא הוסיף עוד לצייר.

 

עם הילדים מעולם לא רב. גם עם המורים לא הסתכסך. הדיבור לא היה כלי שלו. רגשות כעס, התנגדות, אולי גם פחד - אלה ניכרים בציוריו.

 

פן נוסף שניכר ביצירתו - ההומור שלו. במשך שנת הלימודים בכיתה י' יצר סרט אנימציה שכולו דמיון והומור.

 

הוא גם כתב עבודה אישית באותה שנה. התקשה מאד בבחירת הנושא, ולבסוף היה זה מפתיע ביותר, "איך להתגבר על האינפלציה". אני סבור, שמה ששיכנע אותו לבחור בנושא זה הוא, שהעבודה עליו היתה כרוכה בקריאת חומר רב. עבד בהתמדה, והעבודה בסופו של דבר היתה ראויה לשמה. ומה שלי חשוב יותר מכל - קומוניקטיבית. מדברת גם אל הקורא ומעניינת.

 

טבעי הדבר, שאחרי האסון, חיפשנו תמונות שלו. קשה למצוא - ממש סירב להצטלם, התחמק. גם אלו תחסרנה לנו עכשיו.

 

איני יכול שלא להזכיר: בין ציוריו יש גם אוטופורטרטים. אחדים! ואני רואה בכך ביטוי להתבוננות מעמיקה ולתהיה על עצמו, ביטוי לחיפוש זהות.

 

נבות חיפש, ואנו חיכינו, ובסבלנות. וקשה להשלים עם הידיעה, שלא נדע מה היה הבן האהוב הזה מוצא.

לא נדע מי האיש שאיבדנו.

אבי פרנקל

 


דברי מפקד המחלקה. שנאמרו ביום השלושים

משפחת הישראלי, חבריו ומוקיריו,

לפני כחודש עזב אותנו נבות.

בתקופה הקצרה בה שירת ביחידתנו הספיק לרכוש חברים רבים. רעות זו באה לידי ביטוי כבר בשבת הראשונה בה נפל בחלקו להישאר לשם שמירה סדירה על הבסיס, כאשר חבריו לקחו בגדיו לכביסה והביאו לו דברים מהבית.

 

נבות התגלה כחייל שקט ומופנם, ישר וכנה. הוא היה בין הבודדים שבאו מאוחר בלילה לאוהל "שקד" שבבקו"ם כדי להתנדב ליחידתנו. כבר באותה שיחה, שניהלתי עמו נוכחתי לדעת שעומד בפני חייל רציני עם הרבה פוטנציאל.

כולנו נפגענו ובצער רב נאלצנו להיפרד ממנו. אנו, חיילי "שקד" ומפקדיה, נמשיך לשמור על קשר עם שמעון, ברכה, עובד, אדם ושאר משפחת הישראלי. לכל קרוביו ומקורבו - חיזקו ואימצו.

אריאל, מפקד המחלקה


נבות

"לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה", כשאומרים לי "נבות היה..." זה קשה להבין- כי נבות לא "היה" נבות עוד פה.

הוא לא רצה להיות פה, אבל בשבילי הוא עוד כאן.

כשאני עוברת ליד הבית שלך, נבות, אני תמיד רואה אותך חותך את הסיבוב במהירות, שחס וחלילה אף אחד לא יראה, ומחייך בביישנות. ואז הדמעות חוזרות- תמיד הן חוזרות כשאני חושבת עליך.

אנחנו גדלנו יחד, ותמניד ברגעים נוסטלגיים כשנזכרתי בילדות שלי, נזכרתי הרבה בך. אתה, עובד ונעמה הייתם בשבילי רוב הילדות, ולכן תמיד חשבתי שאת הילדות עברנו כולנו יחד- אבל כנראה שטעיתי- אתה גדלת לבד והפכת מילד לאיש לבד.

מסביבך היו אנשים, אנשים רבים שרצו להיות איתך- כי אהבו אותך.

הרבה אנשים ותמיד- עובד. כמעט כולם חשבו עליכם כעל ישות אחת, אבל הייתם שניכם, ואתה לא פה יותר.

אני זוכרת את הלילה לפני שהתגייסת. ישבתנו אתה, נעמה ואני. נעמה היתה כבר חיילת, ועובד עמד לפני גיוס וגם אתה כבר היית כמעט חייל. ואז חשבתי- הנה הם כולם הולכים וגדלים, ורק אני נשארת פה להיות ילדה. עכשיו אני כבר לא ילדה- הילדות שלי מתה איתך- נבות.

כי אני אהבתי אותך ואתה לא ידעת, אני עוד אוהבת אותך, אבל אתה לא תדע.

הלה גשן סיטון


נבות

בכל הנסיעות הארוכות האלו לצבא אני חושבת עליך, בפעם האחרונה ראיתי אותו חוזר מהצבא כשרק התחיל, עם המדים החדשים, וקראתי לו כי רציתי מאוד לדעת מה איתו ואיך עובר עליו הדבר המשונה הזה שנפלנו אליו. אבל הוא לא שמע והמשיך בהליכה המהירה הזו שלו לחדר, וכמו תמיד נמנעתי מלנסות להתקרב אליו יותר מדי, כי היתה תמיד תחושה שהוא לא חש בנוח בשיחה עם מישהי שלא קרוב אליו במיוחד.

עכשיו נשאר הכאב הזה, והמחשבה שבחומה שבנה סביבו במשך השנים של ההתבגרות לא תפתח הדלת לעולם.

תמיד קיוויתי שאולי בעוד כמה שנים, כשנתבגר יותר ימצא שוב הקשר המיוחד שהיה בינינו בתור ילדים. ולמרות הניתוק- בשיחות המקוריות שהיו לנו בחדר האוכל או באיזו פגישה משפחתית (שהיה מופיע בה לכמה דקות, ובורח עם עובד בהזדמנות הראשונה...) הרגשתי קירבה אליו. אולי היה הרבה מהמשותף בהתלבטויות שלנו- בחברה שבה קשה להיות שונה, וקשה ליצור קשר עם אנשים כשאתה לא הולך בדיוק עם הזרם.או לא עומד בדיוק בדרישות ובציפיות המקובלות.

לפעמים אני חושבת שאולי תחושת הניכור הזו שהיתה בו הכבידה עליו כל כך ונדמה לו לחוש שהוא מיותר בעולם.

שוב ושוב חוזרות התמונות של הילדות שעברה עלינו ביחד, בתוך עולם מיוחד במינו של משחקים וטיולים והרבה דמיון שאפף אותנו בכל מעשה ואפילו השגרתי ביותר שעשינו ובעיקר בהרבה צחוק ושמחה.

הזיכרונות ממנו הם כל מה שהשאיר מאחוריו. תוך התבוננות בציורים הבודדים שהשאיר אחריו, מנסה להבין את התעלומה הכואבת הזאת, של אדם שחי בנינו ולא ידענו מי הוא והתשובה איננה. ולפעמים, כשאני שומעת פתאום בראש את השיר שאהב "מדרגות לשמים" אני נזכרת בחיוך הנבוך שלו, איך להאמין שהוא כבר לא כאן, במה להאחז.

מעבר לכל העצב הזה- רוצה לקוות שטוב לו עכשיו במקום שאליו בחר ללכת.

נעמה הישראלי



מה היה קורה אילו / אדם הישראלי

31 שנים אחרי

 

כשחושבים על צעירים שנפלו, קשה להתחמק מהמחשבה "מה היה קורה אילו".. מה היה קורה אילו חי היום? אילו חיים היו לו? האם ואיזו משפחה היה מקים? היכן היה גר? במה עוסק? האם היה מאושר בחייו? ברוב המקרים חושבים, מן הסתם, על מי שנפל.

במהלך השנים מאז שם נבות קץ לחייו, שלוש פעמים עסקתי ביני לבין עצמי בנושא באופן אינטנסיבי. בשתיהן המחשבה הרחיקה אל מעבר לאחי המת. היא נדדה אלינו – בני משפחתו שנשארו בחיים והחלו לשאת את משא השכול.


הפעם הראשונה היתה כשהתגייסתי לצבא, 13 שנה לאחר מותו. למעשה, זה קרה כאשר הגעתי לאזכרה שאנו מקיימים כל שנה, כאשר אני חייל. עברתי אותו בגיל. הוא נשאר בן 18 ואני כבר בן 20. אחי, אחיו התאום – עובד, כבר נשוי וחובק את בנו הבכור שקד. הורי, גם הם התבגרו כבר ביותר מעשור, הפכו סבא וסבתא, אני הפכתי דוד והמשפחה כולה עוברת שינוי. שמחת המשפחה שהתרחבה, טבולה באבל המשפחה שהצטמצמה. גאוות הבן החייל הטרי מתמזגת עם חרדת ההורים השכולים. רק בסוף שירותי הצבאי הבנתי עד כמה נדדה שנתה של אמא בכל שבוע בו הייתי חוזר לצבא.


הפעם השנייה היתה כאשר נולדה לי בתי הבכורה אור, 13 שנה מאוחר יותר. 26 שנים לאחר מותו, ואני כבר בן 33. עומד באזכרה חבוק עם יפעת, אור מנמנמת בעגלה. מצבם המשפחתי של הורי וגם של אחי כבר השתנה. עובד הופך דוד. הורי זוכים לסבב סבאי נוסף, הפעם עם נכדה. שינויים אישיים ומשפחתיים רבים. כעת, כשאני אבא, אני מבין – או לא מבין – באופן אחר לחלוטין את האובדן של הורי. איני יכול לדמיין באופן אמיתי מה זה לאבד בן, או בת. חושב על הצורך שלהם לגדל אותי, ילד שמח בכתה א', כאשר העולם חרב. לצד האושר עם משפחתי החדשה אני נאלם מול עצב עמוק ומשתק, שאיני מצליח לבטאו במילים.


הפעם השלישית היא השנה, כאשר שקד, בכור הדור השלישי, מסיים כתה י"ב ורואה באופק את שירותו הצבאי. אני רואה את החששות הנלווים לשלב בחיים אליו הגיע, את הזהירות בה הנושא עולה, את השאלות שנותרות ללא מענה. אני חש בזרמי המעמקים שליוו את גיוסי שלי חוזרים עם גיוסו הקרב שלו. נדמה לי שאני גם שומע את אנחת הרווחה הקלה עם החלטתו לדחות את הגיוס ולצאת לשנת שירות. נותן לכולנו דחייה של שנה.

ולאורך כל השנים המחשבות על היותנו משפחה שכולה. משפחה אופטימית ושמחה שתמיד נעוץ בה דוקרן של עצב. בכל יום הולדת של עובד, נוספת שורה של חשבון הנפש עם נבות. הכעס עליו. 

העיסוק של כל אחד מאיתנו בשאלה – למה? 

מדוע בחר נבות לסיים את חייו כפי שעשה זאת? משפחה משוחחת עם איים של שתיקה. 

משפחה אוהבת שנפער בה חור שאינו נסגר. נותרנו עם שגרת האזכרות, עם ימי הזכרון ועם גלגל השנה שנותרה בו צלקת ב-11 במרץ 1983. והיכן היינו אנו אלמלא האסון הזה? מה היה קורה לנו אילו?






סרט שהוכן ליום הזיכרון תשע"ט 2019

סרט שהוכן ליום הזיכרון תשע

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

לילה בלתי נשכח

אדם פדר | 14/3/2016

כמפקד תורן באוגדה 440 הסמוכה , הגעתי עם הרופא התורן  שקבע  את המוות 
ראיתי ..
זוכר את הלילה ההוא 

חסר רכיב