כניסת חברים ותושבים

שושנק'ה דייג
תאריך לידה:
19/7/1911
תאריך פטירה:
18/6/2005
תאריך פטירה עברי:
י"ב סיון תשס"ה

קטעים מתוך סיפור החיים שלה כפי שסיפרה אותם ללאה הישראלי


נעורים בחיפה

כל התקופה שלמדתי בבית הספר הריאלי אמא עבדה בבית חולים בכביסה, עבדה קשה. ולכן, כל בוקר לפני הלימודים בישלתי וניקיתי בבית. אמא הייתה קמה עוד יותר מוקדם ממני והולכת לעבוד.

אבא נפטר בקיץ ב – 1928, בתקופת החופש הגדול. לפני פתיחת שנת הלימודים קרא לי ד"ר בירם, מנהל הריאלי, ואמר לי שהוא רוצה שאמשיך ללמוד, והם הגיעו להחלטה שאני לא אשלם. אמרתי לו שאני אלך לעבוד, אני לא אלמד מבלי לשלם שכר לימוד. ראיתי שהוא ממש התחיל לרעוד. הוא אמר לי  -  תבואי מחר. באתי למחרת, והוא נתן לי ארבעה תלמידים, שאני אלמד אותם, שאכין אותן ללימודים. כך שילמתי את שכר הלימוד שלי.

הבית היה פתוח לאנשים זרים. ב – 1929 אמא ואני גרנו ברחוב החלוץ, שתינו בחדר אחד. היו אז המאורעות, ואנחנו עמדנו ברחוב, פתחנו את הדלת, ולתוך החדר הזה נכנסו המון משפחות. זה היה תענוג להתחלק עם מה שהיה לך.

 

ראשית הקיבוץ

איך זה התחיל? פועלי הבניין  קראו לי לעזור להם כשעברתי לידם בדרך לעבודתי, ואני, כמו שהתחלתי עשיתי זאת כל כך טוב, שהם התלהבו ואמרו שהם רוצים שאני אצטרף אליהם. זה היה מקצוע שהרוויחו בו טוב, היה צריך לבנות את חיפה.

כמו שהתחלתי לעבוד בריצוף עשיתי זאת בטבעיות. עשיתי את זה כמו שלמדתי מתמטיקה.

עבדתי בריצוף תשע שנים. כשעברנו לוואדי חווארת ריצפתי את הצריף הראשון של כפר ויתקין, וגם בגבעת-חיים. גם את הבית שעמד על גשר הירדן, הבית של רוטנברג שבו התארח המלך חוסיין, ריצפתי. אז כבר היינו בגבעת-חיים. גם לריצוף הצריפים הראשונים של אפיקים קראו לי.

אבל, תמיד תמיד חשבתי על עבודת האדמה. תמיד חייתי את הרעיונות. עד היום. אם אנחנו לא נעבוד את האדמה, היא לא תהיה שלנו.

יש כל מיני עבודות פשוטות, ואני תמיד ראיתי בהן את הטוב שבעבודות. הרבה מאד עבודות אהבתי. אבל ריצוף זה מקצוע.

 



הגיוס לפלמ"ח

הייתה אסיפה, ובאסיפה דיברו שצריך להתגייס לפלמ"ח. היו כאלו שהתנדבו. אני זוכרת שנאוה ממלוק אמרה שתלך, אז חיים ממלוק אמר שהוא לא ייתן לה, כשיש בבית ילדים, שהוא ילך. גם חיה פאלק אמרה שצריך. רבקה רבינוביץ' אמרה שצריך.

השעה הייתה אחת עשרה וחצי בלילה, וכל הזמן אמרו שצריך וצריך. ואז הצבעתי ואמרתי: אני רוצה, קודם כל, שידעו שאני הולכת, אינני מתנדבת, אני הולכת. אני לעולם לא הייתי אומרת ש"צריך". לא חשבתי רק על עצמי. לא הייתי עצובה. חשבתי, בוודאי, שיהיה לי גם נחמד ומעניין, והלכתי. גם ברגרל הלך וגם לונק.

הייתי אז סדרנית עבודה, וסידור העבודה של אז היה לוח שעליו היו רשומים שמות החברים על לוחיות מפח. שמות, לא מספרים. ומישהו כתב אז שיר שבו הופיעה השורה: "מפחיות הפח אל פלוגות הפלמ"ח". זה היה שיר נחמד. סידרנו מסיבה יפה, והלכנו.

לא כל כך פשוט לי לספר על שירותי בפלמ"ח, כי הרגשתי שלא מילאתי את תפקידי, כי במלחמת השחרור לא הלכתי ללחום.

הגענו ליגור. היינו שלושים איש, מתוכן שלוש בחורות. שם התחילו האימונים. והתחילו השיחות. ומעניין, אחרי כמה ימים נבחרה ועדת תרבות, ובני מרשק התחיל לנהל את כל העסק. ושאול יפה אמר לו: "אתה, אבל גם שושנק'ה תהיה". כשדיברנו על התוכנית, בני מרשק דיבר כל הזמן על שירים רוסיים, אמרתי לו: "יש גם הרבה שירים שלנו". לא חשדתי אז בכלום, אבל, לא רציתי את רוסיה, את סטאלין.

 

קשישים בפרדס

עדיין בימים היפים, כשחמישתנו קוטפים בשתי שורות, ממהרים למלא את המיכל  -  מי בדלי ומי בתרמיל, ועל אף המהירות  -  מישהו פותח בשיחה. הרי כולם משכילים וידענים בכל בעיות העולם והקיבוץ (כמובן, כאלה יש לרוב...), מישהו פותח בנושא, והשני עונה על נושא אחר, והשלישי רץ תמיד קדימה (הרי הוא אורי לברון...) מגיב בנושא שלישי, אין בעיות, כולנו מרגישים מה שקורה: הרי כולנו כבדי שמיעה, אך עדיין איננו משתמשים בכפתורים (זאת אומרת מכשירי שמיעה), אך העניין לא אכפת, וממהרים לרוקן את המכל הנקטף.

והאווירה נעימה גם אם מטפטף פה ושם הגשם, ואפילו אם הגשם רציני...

חדר האכילה נמצא בין חלקות הפרדס, סביבו פרחים בכל הצבעים, ממש נעים לגשת למקום. החבר'ה מקבלים בשמחה את נחמיה, אשר מוצא מילה טובה לכל אחד, ולעיתים גם משהו "דוגרי", אך איש לא נעלב, כי הכל נאמר בנועם.

 

צוות ענף הכרם לדורותיו - שושנקה דייג , ימימה גשן, שרה בן-אור, נחמה שגיא, ששון שוחט



סבתא שושנק'ה

נשיקה על המצח כשנפגשים. פלצ'ינקות ביום שלישי. ידיים מחוספסות מנטיעות, מגיזום, מקטיף, מהמעדר והמזמרה. סוחטת לנו מיץ מפרי שהיא קטפה (או ירון ומנו).

על המדף בבית, מילון ישן מצהיב, מלא מלים יפות בעברית של בן יהודה. מתגנבת החוצה לסיגריה של ערב. את הבצל לסלט סבא חותך בחוץ, ולפני שהוא יוצא הוא מודיע בכניעה: "סבתא מגרשת אותי למרפסת, שהבית לא יסריח". תמיד יש קולה במקרר, כי מנו אוהב.

קוראת עיתון 'דבר' ואחרי שהוא נסגר את 'הארץ' אבל זה לא אותו "דבר". ואיך חיים רמון הרס את ההסתדרות, וכמה חשובה האדמה שקושרת אדם לאדם וקושרת עם לארצו, וכמה שנואה הגולה, והכסף מסריח.

וסיפורים על חיפה, על הדירה בהדר הכרמל, והלימודים ב'ראלי' והמנהל ד"ר בירם, והעבודה בריצוף, וגבעת חיים, והאימונים בפלמ"ח, ואורי יופה המפקד, והעבודה בכרם ועוד ועוד סיפורים.

ושטרודל תפוחים. ושטרודל בלי סוכר לחוי. והכל מסודר, והכל שטוף, והכל נקי, וכל מלפפון וכל עגבנייה עטופים במפיות נייר וביחד בשקית במקרר. ודואגת שנדע שחשוב לדעת תנ"ך ושירה עברית ושהיא אוהבת את שלום עליכם וישעיהו ליבוביץ, אלתרמן ורחל וגם את ביאליק, ויותר מכולם אותנו, את הנכדים שלה. ולפני שאני הולך: "תיקח משהו, יש סוכריות בוטנים של סבא, או עוגיות קוואקר שאני הכנתי", ו"תביא את המצח" לעוד נשיקה.

אני אוהב אותך סבתא. את הפינוקים והעקרונות. את אהבותייך ושנאותייך, את קשיות העורף ואת חום הלב.

 

                                                                                                                                         סער דייג

 

ענף המטע לשעבר - ששון, ימימה, שושנקה ומילן



נראה לי שלכל קבוץ יש את השושנק'ה שלו,

השושנק'ה שלנו הייתה מיוחדת כל-כך וייחודית כל-כך.

קטנה רזה עור ועצמות, אבל חזקה  -  כורמת, רצפית, פרדסנית, פועלת.

השיער מתולתל טבעי, מכנסיים וחולצה "תפירת בית", נעליים וילי אורגינל, אבל הכל נקי מסודר בדום בארון.

מטבחון צנוע סגפני (רק מה שנחוץ), אבל מייצר עוגות שטרודל משובחות, ריבועי בוטן חתוכים וארוזים בדייקנות, שי לכל מבקר ולנבחרת המועדפים.

מדברת רק עם מקורבים (מבוגרים וצעירים), אבל כו...לם ישמעו כשששונק'ה משמיעה את דעתה.

והפלצ'ינקות הנשכחות, כשכבר לא נכללו ב"סל" התפריט, יום בשבוע (לא ע"ח עבודה)  -משהל'ה (הטבח) פינה לה מחבת וכל ילד קיבל מהמתוק הטעים הזה, הנימוח.

לב חם ואוהב, אמיתי, נטול פוזות, אבל בוגדני וזקוק לרופא לתיאום פעימות.

מי שהלך אתה בשביל כברת-דרך ושרד  -  שמר לה אמונים והיא גמלה שבעתיים.

ומשהל'ה, משהל'ה, משהל'ה שלה, העזר שכנגד, לחיות שנים לצדו וגם למות לצדו, זה כל-כך בטוח, מרגש ובסוף גם עצוב.

 

                                                                                                                                   לאה רטר.


קשת עורף באֵרי צימרמן


בְּסֵפֶר הַחַיִים (עמ' 128) מָצָאתִי

מִשְּׁמוֹ שֶׁל נֶחֶמְיָה גִּינְזְבּוּרְג

שִׂיחָה בַּפַּרְדֵּס עִם עֶזְרָא שֶׁמֶשׁ וְשָׁרִי וְשׁוֹשַׁנְקָה

בְּפֵרוּשׁ הַמֻּשָּׂג "עַם קְשֵה עֹרֶף".

 

עֶזְרָא סָבַר שֶׁהַמֻּשָּׂג שְׁלִילִי

שָׁרִי סָבַר שֶׁלְּעִתִּים שְׁלִילִי וּלְעִתִּים חִיוּבִי

שׁוֹשַׁנְקָה (וְנֶחֶמְיָה גַם): יוֹתֵר חִיּוּבִי מֵאֲשֶׁר שְׁלִילִי,

מַשֶׁהוּ מֵעֵין: אֵין לַיְּהוּדִים סִכּוּי רַב לָצֵאת מִשִּׁפְלוּתָם

אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְנַסּוֹת.

קַשְׁיוּת עֹרֶף הִיא מֵעֵין אִי-כְּנִיעָה.

 

כְּיַלְדָה עֵדַת-רֶצַח-וְדָם הַקֹּשִׁי לְשׁוֹשַׁנְקָה הָיָה צֹרֶךְ קִיוּמִי

וּכְשֶׁעָבְדָה כְּרַצֶּפֶת בְּבִנְיַן הָאָרֶץ הוּא הָיָה גַם כֹּרַח לְאוּמִי

וּבַקִבּוּץ זֶה כְּבַר הָיָה מַמָּשׁ הַקֹּשִׁי הָרִשְׁמִי

וּבַפִּילוּג הַקֹּשִׁי לֹא הִתְפַּלֵּג

וּכְשֶעַל נְקוּדַת הָ"אִיחוּד" בַּגִּבְעָה יָרְדוּ גִשְׁמֵי הַחֹרֶף

כְּבַר יָדַע נֶחֶמְיָה וְיָדְעוּ כֻּלָּם

שֶׁשּׁוֹשַׁנְקָה הִיא בֶּאֱמֶת קְשַת עֹרֶף

הֲכִי הֲכִי בָּעוֹלָם.

לֹא לְכָל הַלְוָיָה אֲנִי הוֹלֵךְ

אֲבָל אִי-הֲלִיכָתִי לְהַלְוָיָתָהּ שֶׁל שׁוֹשַׁנְקָה הָיְתָה מְיוּחֶדֶת בְּמִינָהּ.

הַשְּׁתִיקָה שֶׁשָֹרְרָה בְּאִי-הַלְוָיָתָהּ הָיְתָה מַדְהִימָה.

אַף הֶסְפֵּד מְזֻיָּף לֹא נִשְמַע בְּרַחֲבֵי הַכְּפָר.

הַבְּרוֹשִׁים לֹא הִרְכִּינוּ רֹאשׁ

וּשְׂדוֹת הַתִּירָס לֹא פָּרְטוּ עֲלֵי גִיטָרָה.

הַפַּעַר בֵּין הַמִּלִּים וְהַחַיִים מֵעוֹלָם לֹא הָיָה כָּל כָּך מִזְעָרִי.

 

הַמֶּלֶךְ הָהֹדִי בֶּסִּפּוּר עַל הַטָּאג' מַאהָל

בָּנָה אַרְמוֹן קְבוּרָה לְאִשְׁתּוֹ הַמְּנוֹחָה

וּכְשֶׁהָיָה הָאַרְמוֹן הַמְּפֹאָר מוּכָן

אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת

צִוָּה לְהוֹצִיא מִתּוֹכוֹ אֶת אֲרוֹנָהּ הַפָּשׁוּט שֶׁל אִשְׁתּוֹ

שֶׁפָּגַם בַּפְּאֵר הָאַרְכִיטֶקְטוֹנִי

 

שׁוֹשַׁנְקָה הָיְתָה יוֹתֵר חֲכָמָה

וְצִוְּתָה לְהוֹצִיא אֶת עַצְמָהּ.




הגן של שושנק'ה

אורי דייג

 

פשוט צנוע, כמו שזה...

חיפשנו, חשבנו, התלבטנו מעט.

מה מתאים, מה משקף, מה נכון.

וגם - איפה, היכן, קרוב, רחוק, מחנה, שדה, מטע.

סיירנו, ראינו, בדקנו, ניתחנו, חשבנו, - הכל בעיניים של שושנק'ה.

פינה קטנה, פאת שדה, צנוע, נחבא, אבל מושך קהל –

הולכים, מטיילים, אוהבי טבע ושדה, נטע וגפן,

משפחות, ילדים, מתבודדים, זוגות אוהבים,

אוהבי שקיעות, מבט, תצפית, יופי טבעי וחלומות.

וגם הרוח, הלב, הדוגמא האישית, האחיזה והשליטה, חינוך דרך המקום.

שימו לב - עין צופיה בכם, הכל נראה, שקוף וגלוי.

נמשיך בדרך הישר, בלי ויתורים, בלי זיופים.

ונשמור על היקר מכל - אדמה, אנושיות ואהבה.

אני חושב, כמוכם, שהגן מקסים וקולע, ויהיה עוד יותר שלם, ירוק ומתוק

עם הזמן, הצמיחה והפריון.

כולנו, כולכם, מוזמנים לבקר, ליהנות ולשמור על גן העדן

שצמח לנו כאן פתאום, הכל בזכותה של שושנקה.




שושנקה דייג / יהושע שרון


כאשר עקרו את המטעים ב"קקון" חברי הצוות עברו לעבוד בענפים אחרים.

ציון, שלום ושושנקה הצטרפו לצוות הפרדס.

שושנקה כבר הייתה אגדה - דוגמא למופת של כובשי העבודה והארץ.

אישה קשה, לא מתפשרת הייתה, שהקדישה כל חייה למפעל הציוני.

מתחת לקליפה הקשוחה הייתה אישה אחרת - רכה ואוהבת, אבל היא נזהרה לא להתגלות.


שושנקה הייתה הבחורה היחידה בצוות "זקני הפרדס" שכלל את הבחורים: נחמיה, שרי, יונה ושאול. כולם היו בשנות השבעים בחיים והתקרבו ל-80. הזקנים עבדו בעיקר בשתי עבודות קשות: קטיף וגיזום. הם הכניסו להווי העבודה בפרדס רוח של מסירות, קפדנות ועונג עבודת בכפיים.

בדיונים בארוחת הבוקר, חכמתם, וסיפורי העבר שלהם לימדו אותנו להתייחס לעבודה כערך של "נבנה ונבנה".

הראשון להגיע לגיל 80 היה נחמיה. שושנקה התייצבה להכנת המסיבה עם כל המרץ שאפיין אותה.

היא עבדה ערבים שלמים.עשתה הכול, רק שיצליח, וכך היה.


השני להגיע ל-80 היה שרי. שוב שושנקה התמסרה למבצע. לא היה דבר שהיה לה קשה. ושוב התקיימה מסיבה מפוארת ומהנה.


הבאה בתור הייתה שושנקה עצמה. כרכז הענף התייעצתי איתה על תוכנית מתאימה. במילים ברורות ובלתי ניתנות לפשרה, שושנקה אסרה עלינו לציין את יום הולדתה בצורה כלשהי.הסברתי לה שהיא חייבת לתת לצוות את ההזדמנות לבטא את הרגשתם.

"הם יסתדרו עם הרגשות לבד" אמרה.


מה לעשות?

דיברתי עם הצוות.

איש לא העיז להתנגד לצו שושנקה. נחמיה ושרי ניסו לשנות עמדתה, אך ללא הועיל.

השלמנו עם הענין והחלטנו להסתפק בקנית ספר. שושנקה קראה תמיד, ונחמיה בחר את הספר.


בערב יום הולדתה ניגשתי אליה הביתה עם הספר הטוף בידיי ועם פרפרים בבטן לגבי איזה תגובה אקבל.

למזלי, משה פתח את הדלת.

"משה שלום", אמרתי

"נא לתת את החבילה לשושנקה".

הוריד ראש משה ואמר:  "יהושע חביב, אם אני אקח זאת, תצטרך להכין מיטה אצלך - שושנקה לא תיתן לי לישון כאן."...


                       


"ידים עבריות" - חלק א' (2005)

.

חלק ב'




אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור