חסר רכיב

שמואל קרני

שמואל קרני
- י"ז תמוז תשמ"ב
12/10/1911 - 08/07/1982
שמואל קרני - דברים על קברו



הלך מאיתנו שמואל קרני.

עלה ארצה והגיע ליגור ב- 1934 כמעט יחד אתי; כמדומני, באותו חודש.

עלם נאה היה שמואל-אשר קרבצ'ל (שמו הקודם) בבואו ארצה, בראשית שנות העשרים לחייו. אם יש יופי מיוחד לגבר צעיר - כזה היה לו. אף שערות שיבה היו לו כבר אז. ובעל כוח גופני עצום היה, כוח בלתי-רגיל. הוא ידע להשתמש בו, לא חסך כוחו.

במסגריה של יגור עבדו בזמן ההוא שלושה חברים: אחד - עוד מאנשי העליה השניה, שניים --מראשוני העליה השלישית. אליהם הצטרף ה"חולוץ", - כך קראו אז לעולים החדשים. והנה,. כעבור זמן קצר, אולי שבועות, הוא קבע מה לעשות ואיך לעשות; כי שמואל למד את מקצועו עוד בחוץ-לארץ מן היסוד, בניגוד לרוב העולים שהגיעו חסרי-מקצוע.

בגולה כבר ידע מה צפוי לו בארץ. לכן הלך לשרת בצבא הליטאי, כי רצה ללמוד להשתמש בנשק. ויש לדעת: באותם הימים שלטו בליטא הנשיא סמטנס וראש הממשלה וולדמרס, ריאקציונרים מהסוג הגרוע ביותר ושונאי ישראל כרוב הליטאים. רק
בחור כשמואל היה מסוגל להחזיק מעמד בצבא כזה.

היתה לו לשמואל השכלה רב-גונית, כרבים מיוצאי ליטא ידע עברית על בוריה - עוד לפני עלותו ארצה. עם זאת דיבר גרמנית וידע פרק בספרות הגרמנית. שמע גם רוסית.

משנוסד ביגור בית-הספר המקצועי ע"ש טיץ, היה שמואל-אשר מועמד הקיבוץ ללמד בו מסגרות. אלא שמקימי בית-הספר הביאו איתם מורה משלהם.

תקופת הזוהר של שמואל היתה "תקופת הסמאבק"  (כינוי השנים שבין גמר מלחמת-העולם השניה לבין מלחמת העצמאות). אז היה הוא אחד הראשונים שהקים תעשיית נשק. ואנו חברי יגור ראינו במו עינינו מכונית משוריינת נבנית - מעשה ידיו של שמואל קרני וחבריו.
בימי הפילוג תרו הוא ודוד עופר מצד אחד, ואני מהצד השני, את הארץ: חיפשנו קיבוץ להצטרף אליו; לא היינו מרוצים מהמקום שהוצע לנו בראשונה. כאשר סיכמנו את רשמי המסע, החלטנו על גבעת-חיים. התאחדו בה שני גופים, ואנו ביקשנו להיות
להם שותפים. הנה באנו מעטים, וכאן התקרבנו והתיידדנו.

עכשיו הלך שמואל לעולמו, ואני ראיתי מחובתי לספר לחברים, ולא לצעירים בלבד, - ולו במשפטים ספורים - מי היה האיש.
תמה פרשה מפוארת.

מדברי אליעזר בן-ארצי על הקבר

שמואל ויהודית קרני



את שמואל הכרתי כשעבדתי במרכז החלוץ. היה בא אלינו לעתים קרובות. עוד לפני שיצא להכשרה היה פעיל מאד. אירגן טיולים והרצאות, ואהוב מאד ומסור לעניני החלוץ. וכשגמר את חוק הלימודים ב"אורט" יצא להכשרה. החברה מההכשרה העירונית בקובנו הצטערו מאד שעבר למקום אחר.

כעבור שנים נפגשנו שוב ביגור. גם שם היה פעיל מאד. היה מא"ז המקום ופעיל מאד בכמה ועדות. הקים את המסגריה ויצר יש מאין. תמיד עבד קשה ביותר ובמסירות.

בביתם הפתוח - שלו ושל יהודית ז"ל - ביקרו תמיד חברים וידידים רבים.
עם הפילוג עשה רבות למען ההעברה לגבעת-חיים והשפיע על רבים להצטרף למפלגה.



החיים המרו לו והכבידו עליו מאד וכשחלו הוא ויהודית - איבד את רצון החיים.
הסבל היה ללא נשוא בימיו האחרונים והמות גאל אותו מכאוביו.
יהי זכרו ברוך!
אסתר עופר


לזכר שמואל קרני  (שלושים לפטירתו)
... עוד מעט ו"בעל החרמש" יבוא, ידפוק על הקיר...
כך שרנו בשנות ה-30  בעלותנו ארצה (1932-33). השיר מתחיל במלים: באים ימים, חולפים ימים... ומסתיים במלים הבובות דלעיל. למעשה היינו אז במלוא אוננו, במיטב כוחנו ו"בעל החרמש" רק הדהד במרחקים...

אולם לדאבון לבי ועגמת נפשי הנה בה "זה" בימים אלה מאחורי גבנו וקצר משפחה בישראל. קודם את יהודית, וכעת את שמואל. ואני יושב דואב ומעלה דברים לזכרו.

כדי להדגיש, ולא לזמן מה, את אוירת עיירת בו סרהי בליטא ולהעלות מן הנשייה זיכרונות מהימים ההם, אני מרגיש צורך לקרוא לשמואל קרני - שמואל-אשר'קה קראווצל. זה היה שמו בסרהי.
כך גם כינו את כולנו: חיימק'ה ואיסר'קה וברוך-ליב'קה...

הנה אני רואה את עצמי בתוככי סרהי עם הרחוב הראשי לאורכה, מלמעלה בצומת הכבישים עד למטה בפרשת הדרכים; השוק בטבורה ושול-גאס בקירבה. בתוך המבנה הזה אני רואה גם את כל האוכלוסייה מקטון ועד גדול, ובעיקר את בני הנעורים. התקופה 1930-1925. התעוררות הנוער לכל פלגיו. התהוות תנועות הנוער.

ובתוך הנוער הזה התבלט שמואל-אשרק'קה בערגה לקניית דעת. הבית, שבו גדל, לא סיפק לו מקורות מידע, ונפשו חזקה ללמוד, להרחיב אופקים, לינוק מתרבות ישראל ומאוצרות ההשכלה בעולם. איך הוא הגיע לזה? הודות לשקדנותו והתמדתו. אוטודידקט למופת. והייתי מרשה לעצמי לקרוא לו "מתמיד" במהדורה חדשה.

אז התקיים בסרהי אולם קריאה, ואליו היתה מגיעה העתונות היומית, עתונות מתפוצות ישראל ושבועונים וירחונים. גם חוברות מדע על נושאים שונים. אל האוצר הזה הגיע שמואל-אשר'קה וישב שם מדי ערב שעות על שעות וקרא ועיין ולמד. מי לא ראה אותו רכון על ה"פארוועראס" או על "דער טאג" כשכולו שקוע בקריאה, בולע את החומר והופכו למזון רוחני? באותם זמנים בלט עוד מוסד תרבותי בעיירה: קראו לו "קעסטל אוונט" והריהו ערב שאלות ותשובות. ושוב יצויין כי שמיאל-אשר היה יושב ומקשיב לכל מלה שיצאה מפי המסבירים העונים על שאלות
אקטואליות בחיי יהדות ליטא, ובודאי בשאלות חלוציות ועליה. ידוע לי כי הרבה הרבה שאלות שולשלו לתוך תיבת השאלות על-ידי שמואל-אשר.

זוכרני כי גם לספריה היה בא ומחליף ספרים לקריאה, ספרים של טובי הסופרים שהניחו יסודות להשקפת עולמו.

הייתי מסכם ואומר: אלה היו האוניברסיטאות של שמואל-אשר'קה...

כאמור, היתה זאת תקופת 1925-30, ותנועת החלוץ היתה פעילה מאד. ואז שמואל-אשר ממזג את צרכי העזרה לביתו עם שאיפות העליה ארצה ומתחיל ללמוד מסגרות בביח"ר למכונות חקלאיות של משפחת צווילינג בסרהי. בשקידה וחריצות למד את המקצוע שהועיל לו מאד בשנים הבאות עם עלותו ארצה והשתרשו בקיבוץ יגור. אל הידע המעשי הוסיף ברבות הימים ידיעות במקצועות העיוניים, למד שרטוט ועוד. כך הגיע להיות אחד המייסדים של מסגריה מכנית ביגור ואחר כך בגבעת-חיים.

שמואל-אשר לא הרבה לספר על עצמו. אבל באחת הפגישות של בני סרהי, אחרי הפצרות דברת, פתח את סגור ליבו וסיפר על השנים הראשונות לבואו ארצה, על לבטי ההשתרשות בקיבוץ, על הקשיים הפיזיים בעבודות שונות שהתנסה בהן. ובכל הנסיונות הקשים עמד והתגבר ורכש לו מקום מכובד בסביבתו. על כך יודעים חבריו הקרובים מאד.

לי אישית היו הזדמנויות לשוחח אתו. היה בינינו מה שקוראים "כימיה". מתוך היכרותנו משחר נעורינו בסרהי והיותנו קרובים בדעות, מצאנו בינינו שפה משותפת בשאלות העומדות ברומו של הישוב.

אני מוכרח לציין את הקשר הנפשי שלו עם עיירתנו סרהי. לכן מובן מאליו שהתמיד להשתתף בכל הפגישות מיום שהקמנו את ארגון סרהי ונטענו את החורש ביער הקדושים ע"ש קדושי סרהי, ובו אנו מקיימים אזכרה מדי שנה בשנה ביום הזכרון - לא נעדר אף פעם, עד השנים האחרונות כשפקדה אותו מחלתו.

גם למסיבות חנוכה בא תמיד. אלה הן מסיבות שאנו עורכים לשם בילוי בצוותא, כפי שאנו קוראים לזה "שבת אחים גם יחד". הבילוי הוא בשירה בציבור, הקראות ואכילת לביבות משפחתית. כמה שמחנו להפגש ולשוחח ולספר איש לרעהו על המתרחש.

והנה באחד הימים הגיעתנו הבשורה המרה כי שמואל-אשר לקה בשיתוק. זה עבר בי כהלם. ביקרתי אצלו כמה פעמים ורחמי נכמרו עליו. הוא, שמואל-אשר הגברתן הגיע לכך... ועם זאת באה הידיעה על מחלת יהודית. מה התאכזר הגורל למשפחה זו, שגם לפנים עברה זעזועים רבים!

אנו, בני סרהי, נזכור את שמואל-אשר ואת יהודית, ונעלה את זכרם בעורכנו את האזכרה לקדושינו מדי שנה בשנה.
 יהי זכרם ברוך ושמור בתוכנו.
25.7.1982  
חיים לבבוני   

שמואל קרני במלאות לו 70, בתוכנו 1981
"נולדתי בליטא בשנת 1911 בעיר סרהיי לאמי מטלה ואבי מרדכי לבית קרפצ'ל.
היינו ארבעה ילדים במשפחה - שלושה בנים ובת. ביתנו היה בית-ציוני. בהיותי בן 15 בעידוד בני המשפחה, הצטרפתי לתנועת נוער ציונית-סוציאליסטית.
אהבתי את הפעילות בתנועה והשקעתי בה את כל זמני הפנוי ואת כל מרצי. בתקופה זו אף התחלתי להכשיר עצמי למקצוע המסגרות ועבדתי בבית-חרושת למכונות חקלאיות, זאת מתוך הכרה שכאשר אעלה ארצה כחלוץ אוכל לתרום בתחום זה לבניין הארץ.
בגיל 18 הוטל עלי מטעם מרכז "החלוץ" להיות שליח הסברה בסניפי התנועה בליטא. הייתי נוסע מעיר לעיר, נפגש עם קבוצות צעירים ומנסה להלהיב אותם לרעיון העליה...
בשנת 1934, בחודש יולי, עליתי ארצה עם חברי קבוצתי - היינו גרעין של כ-70 חלוצים צעירים. שבועיים ימים היטלטלנו בים עד שהגענו ליפו, ומיד נשלחנו לקיבוץ יגור, קיבוץ היעד שלנו. יגור היה אז קיבוץ צעיר, בן 13, שאליו שלחו בימים ההם "השלמות". כששמעו ביגור על הכשרתי המקצועית במסגרות ביקשו ממני להקים את המסגריה. עד אז לא היתה בקיבוץ מסגריה מסודרת. שמחתי להצעה, הכשרתי מביאה תועלת! ועם 6 חברים נוספים התחלנו לקבל עבודות מהחוץ, בנינו ארגזי ברזל למשאיות (יותר מאוחר היוו מכוניות אלה את המשוריינים בשיירות). כמו כן עשינו הרבה עבודות בשביל הבית. 
ביגור הכרתי את יהודית, שהיתה חברה בגרעין חלוצי שהצטרף שנה קודם לקיבוץ. תחילה גרנו כמשפחה באוהל ויותר מאוחר בצריף. כל חברינו מההשלמה גרו כך. היינו חבורה צעירה ועליזה ושמחנו בחלקנו. 16 שנה חיינו בתנאים אלה. רק כשהיו לנו כבר 3 ילדים עברנו לגור בחדר בנוי לבנים.
בשנת 1946 נבחרתי להיות המא״ז של יגור. הייתי אחראי לביטחון הישוב מטעם ההגנה. בתוקף תפקידי הייתי ממונה על שמירת ה"סליקים", מחבואי הנשק הבלתי לגלי.
מאורעות השבת השחורה חרותים עמוק בזכרוני. היה זה בחודש יוני. בבוקר יום שבת חמים, לפתע העירו אותי משנתי בבהלה ואמרו לי שה"כלניות", פרצו בכוח למשק והם עורכים חיפושים בעזרת מגלי מוקשים, בסביבות חדר האוכל ובתי הילדים.
יצאתי לחצר ונדהמתי למראה: מאות חיילים חמושים מילאו את המשק, וכל מי שיצא מביתו נלקח למכלאה. כל התנגדות נחסמה בכוח. עמדתי עם שאר החברים במקום הריכוז חסר אונים למראה ההרס שעשו החיילים בחיפושיהם. קירות חדר האוכל נותצו, המרצפות נעקרו בכוח, ובזה אחר זה נחשף הנשק היקר ששמרנו עליו במשך שנים בככת עיננו. גם מבתי הילדים נשמעו מהלומות עזות של פיצוח הקירות. ביגור היה חבוי מחסן הנשק המרכזי של ההגנה באזור הצפון. מאות רובים וסטנים, מליוני כדורים, כמה עשרות מכונות יריה וארגזי רימוני יד - הכל נלקח לנגד עיני. יותר מאוחר נודע לנו שבידיהם היתה מצויה מפה מדוייקת של הסליקים... שמישהו ריגל בתוך הקיבוץ ומסר להם. למזלנו נשארו עוד כמה מחבואים בשדות המשק שלא התגלו.
כיוון שהייתי המא"ז, המוכר גם ע"י השלטונות הבריטיים, אסרו ושלחו גם אותי לרפיח יחד עם כמה עשרות חברים וחברות. לדבריהם, אותי אסרו בשל מעילתי באמונם, ואת השאר כבני ערובה בתור עונש על שגילו התנגדות. היתה זו שיטה של הענשה קולקטיבית. הם ידעו שהוצאת כמה עשרות חברים מהעבודה תחליש את הקיבוץ ותשפיע על המוראל החברתי. כאמור, נלקחנו למחנה מעצר ברפיח, שם פגשנו חברים מעין-חדוד ותל-יוסף, שגם אצלם, באותה "שבת שחורה", נערך חיפוש ונתגלה נשק.
חודשיים הוחזקנו במעצר. לא ניתן לבני המשפחות לבקר אותנו ונמנע מאיתנו לקבל ידיעות כלשהן על הנעשה בקיבוץ ובארץ. את יהודית והילדים לא ראיתי בתקופה זו. כשחזרתי המשכתי בתפקיד המא"ז עד אחרי מלחמת השחרור.

בשנת 1952 בתקופת משבר הפילוג בקיבוץ המאוחד, כאיש מפא"י פעיל משנים רבות, החלטתי לעקור לקיבוץ חדש. חלק מחברי מפא״י ביגור עברו לנוה-ים, משפחתנו, עם עוד חמש משפחות, הצטרפנו לגבעת-חיים איחוד, שעלתה באותם ימים על הקרקע. אמרנו שאם משנים מקום, מוטב להתחיל מחדש, מההתחלה.
בבואנו לגבעת-חיים שוב נתבקשתי לקבל על עצמי את הקמת המסגריה שלנו. בשנים הראשונות היינו עסוקים בבניית הישוב. הרכבנו קונסטרוקציות לרפתות, ללולים, ובנינו סככות שונות. כמו כן היו הרבה עבודות לשירות החברים והמוסדות. כאשר נסתיים פרק זה, התחלנו לקבל עבודות חוץ. הסוכנות הזמינה אצלנו שלדות לעגלות עבור החקלאים של המושבים החדשים, מושבי העולים. בשלב יותר מאוחר, כשהוקם "אמבר", בנינו עבורם את כל הסככות.
מבחינה מקצועית היה לי הרבה סיפוק, אך בתחום החברתי לא היה קל המעבר בגיל מבוגר לחברה חדשה. נדמה לי שעד היום, מהבחינה החברתית, לא השתלבתי באופן מלא. זה לא פשוט לעשות שינוי שכזה...
עד שחליתי עבדתי במסגריה. 47 שנים אני חי בארץ ובקיבוץ ועובד במקצוע שלי. עם כל מה שעברתי ביגור ובגבעת-חיים, יש לי הרגשת שלמות עם דרך החיים הזאת, ואני גאה בה."

ראיינה לאה הישראלי


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב