חיים דובסקי
- ג' טבת תשמ"ג
20/03/1908 - 29/12/1982
דברים על קברו
חיים דובסקי נולד בשנת 1908 בעיר קליש שבפולין. בילדותו עברה המשפחה לנובידבור, שם למד ב"חדר".
בנעוריו עבד בבנין.
במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הפולני ונישבה על ידי הגרמנים ליד ורשה. בזכות היכרותו את הסביבה הצליח לברוח משם, וכך הגיע לידי הרוסים, אשר שלחו איתו, עם עוד יהודים כמותו, להרי אורל, שם עבד קשה בתעשייה כבדה למען המאמץ המלחמתי.
כל משפחתו הענפה של חיים נספתה במחנות, והוא נשאר גלמוד בעולם.
באותו זמן הגיעה לשם גם קלרה. הם נישאו ונשארו שם כשנתיים. אחר כך עברו לרוסיה, ובגמר המלחמה חזרו לפולין.
חיים התכוון לעלות ארצה, אך בינתיים נולדו הבנות, וזה הקשה על העלייה.
חיים המשיך לעבוד בבית החרושת לטקסטיל עד שנת 1957.
באותה שנה יצאו בדרכם ארצה.
עוד בהיותם באנייה נפגשו עם השליח טוביה ורד, שסיפר להם על חיי הקיבוץ, והדברים נראו להם מאד.
המשפחה הגיעה אלינו לגבעת־חיים הישר מנמל חיפה. חיים, אשר מנעוריו רגיל היה לעבודת-כפיים, נקלט מיד בעבודה ובהצלחה רבה. מקום עבודתו הראשון היה הברווזיה, בה עבד כחמש שנים בחריצות ובמסירות רבה. אחר כך עבד כ-12 שנים במטע ובבית-האריזה שלנו בבית. גם כאן הסתגל מהר לעבודה והיה אחראי ומושך בעול.
בבית האריזה
משם עבר לעבוד במטבח, בתחילה בכל העבודות, עד הגיעו לשטח המיוחד של מיון בשר, חלוקתו וכל הכרוך בזה.
זאת היתה תחנתו האחרונה בעבודה. למרות היותו חולה מאד בשנה האחרונה, התעקש להמשיך בעבודה, וכך עד רגעיו האחרונים.
חיים דובסקי בעבודה בהכנת הבשר במטבח
חיים היה שייך למעמד הטוב, העמל של העיירה היהודית בגולה, מעמד שנמחה ואיננו עוד. משם הביא איתו את אהבתו לעבודה, את ההומור הבריא, את חכמת החיים שלו. את העבודה לא עשה מתוך חובה, אלא מתוך אהבה והרגשה שיש סיפוק ושמחה. זה היה שכרו.
חיים היה בעל משפחה מסור, אב חם לילדיו וסבא טוב לנכדיו.
כך נזכור אותו תמיד, הוא הלך מאיתנו לפתע. ניחומינו לקלרה ולילדים.
יהי זכרו ברוך!
רחל לבקוביץ
על חיים
"מאסטרו חיים" כך קראנו לך... כן, גם אני קראתי לד "מאסטרו"...
בבוקר, כאשר היינו מגיעים לעבודה, אתה כבר היית שם, עומד לך קטן, צפוף, עטוף, חבוש כובע פרווה פולני בחדר הבשר או ליד מטחנת הבשר, וקלרה - יד ימינו - לצידך.
במחילה, כשנכנסתי לתפקיד האקונום, בדקת בחשדנות רבה עם מי יש לך עסק, והיית אומר לא פעם: "אבל עם בועז עשינו ככה, וצריך פה יד חזקה שתנהל את העסק" ועוד הרבה דברים.
אני הייתי מסתכל, שומע, מקשיב והולך הלאה. ניסיתי בהתחלה להבין מי ומה ולמה, מה מניע את האיש הזה...
לאט לאט הזמן עשה את שלו. את נושא הבשר הבנתי מהר יותר מאשר את חיים האיש. בשלב מסוים לאחר חודשים מספר זז משהו: התקרבנו ונהיינו חברים ממש. פשוט אהבתי את האדם שבו...
מרתק היה לראות את כוח הרצון ונחישות ההחלמה של חיים לעבוד בכל מצב. קשה אפילו לתאר במלים את הפשטות וכושר האלתור שהיו טמונים באיש הזה. הוא פיתח לעצמו פה בקיבוץ קשרים אישיים עם קשת רחבה של אנשים, ולא היה דבר שלא השיג.
בתקופת המחלה היה זקוק לכדורים שונים, אשר מסיבות שונות היה קשה להשיגם. הוא תמיד מצא את הדרך לקבלם - אם בעזרתנו (בועז ואני) ואם בכך שהיה יורד למרפאה על מנת לתפוס את האחות הנכונה שתתן לו אותם - וכל זאת עשה כדי להמשיך לתפקד ולעבוד.
העבודה היתה בשבילו כמו סם חיים.
במשך תקופה ארוכה קיבל טיפול מיוחד ב'בלינסון'. הוא, בשיטות שלו, ידע לארגן ולסדר את התור ביום הנכון, שיהיה נוח למטבח, לו עצמו ולמונטי, מרכז הבריאות.
חיים לא ויתר על יום עבודה והיה מצליח לתמרן כך שיוכל לעבוד ולנסוע באותו יום.
לא אחת היה חיים מסתכל עלי בעיניים נוצצות ושואל: "זה משתלם לנו? אז אני עושה."
- והוא היה עושה.
במשך השנה היו מספר פעמים שהייתה לי הרגשה, שכוחותיו לא יעמדו לו עוד. וכעבור יומיים כאשר הייתי חוזר לבקרו, ראיתי שוב את החיוך, והמשפט הבא כבר היה קשור "בעניינים שלנו" - "מה הולך במטבח? אבי מוכרח לחזור! זה החיים שלי, עקיבא, תאמין לי..."
על אף מחלתו היה מתחיל לעבוד מוקדם בבוקר, בשעה 4.30 בסביבות 9:00 היה מסיים, אך נשאר עוד שעתיים שלמות כדי לסדר, לנקות ולהשחיז סכינים, ובעיקר להיות איתנו, צוות המטבח, לזרוק מלה או חיוך ואולי עקיצה. לפעמים מבט אחד בלבד הספיק לו כדי להבין מה הולך.
מי שיצא לו לעבוד עם חיים ידע להעריך ולהוקיר אותו ואת תרומתו הגדולה למטבח.
אהבתי את חיים האדם, החבר והעובד המסור. זכרו יישמר בלבי.
עקיבא הורוויץ
שלושים למותו של חיים דובסקי ז"ל
אבא היה בשבילנו דמות נערצת ואהובה.
בילדותינו בפולין רוב הזמן היה אבא עסוק בפרנסת המשפחה. משעה 4:30 בבוקר ועד 19:00 בערב עבד, כך שהיינו מתראים איתו רק בערבים, בימי ראשון ובחגים הגויים. בזמנו החופשי היה אבא מרבה לספר לנו סיפורים מחייו, סיפורים אשר ריתקו אותנו. נדהמים היינו מהריאליסטיות שבהם. סיפורים אלה שימשו לנו כמדריך בחיינו.
אחד הסיפורים המעניינים היה סיפור בריחתו מהשבי הנאצי.
אבא נפל בשבי הגרמני ליד ורשה. באחד הימים נצטווה, יחד עם עוד מספר שבויים, לנסוע בליווי שמירה, לנובידוור (עיר הולדתו) להביא לחם מהמאפייה המקומית עבור הצבא. החייל הגרמני ציווה על אבא לשמור על הסוסים והוא נכנס עם שאר השבויים לקחת את הלחם. אבא ניצל את ההזדמנות וברח לביתו של אחד מחבריו הטובים, שם החליף את מדי האסיר בבגדים אזרחיים והחל לנוע מזרחה, יחד עם מאות פליטים, שנעו בדרכים. בדרך לא אחת ניצל בנס מהפצצות הגרמנים. לבסוף נתפס שוב, עם קבוצת יהודים, ע"י יחידת ס.ס. גרמנית. בזכות היותו מורגל בעבודת כפיים ניצל.
וזה סיפור המעשה:
הגרמנים היו מתעללים בשבויים בדרכים שונות. אחד העינויים הקבוצתיים היה שהאסירים נצטוו להעמיד עגלות ענקיות אחת ליד השנייה, כך שכל הצירים יגעו זה בזה, דבר שהיה כמעט בלתי אפשרי. כאשר לא הצליחו לעשות זאת היו מצליפים ומכים בהם מכות רצח. למרות שהעבודה הייתה קשה ומפרכת, אבא הצליח לבצע משימה קשה זו, ומאחר שהצליח - הופרד מיתר חברי הקבוצה. אחד החיילים ציווה עליו ללכת עם רדת החשיכה ליער ולחטוב עצים. לאבא אמר שהוא אינו מאמין שאכן הוא יהודי באשר "יהודי אינו מסוגל לעבוד כך", ולכן הוא סומך עליו ולא הולך עמו להשגיח עליו בעבודתו. אבא הבין את הנרמז, וברח כל עוד נפשו בו.
בדרכו פגש משפחה יהודית עשירה, אשר ביקשה ממנו לעזור להם בנשיאת החפצים תמורת מזון. לדבריהם, הבטיח להם גוי מקומי להבריח אותם מעבר לגבול - לרוסיה. כשהמבריח הגיע דרש כופר עבור כל נפש במשפחה. אבא אמר כי אין לו כסף והמבריח הכריח את ראש המשפחה לשלם גם עבור אבא.
בלילה, כאשר היו בדרך, אמר המבריח לאבא לפנות ימינה, ולשאר הורה לפנות שמאלה.
אבא הציע למשפחה להצטרף אליו, אך אב המשפחה הורה לו להסתלק לבד.
אבא הגיע לנהר, חצה אותו והגיע לידי הצבא הרוסי. לא צריך להוסיף לידי מי נפלה המשפחה היהודית עם כל רכושה... השנאה של הפולנים ליהודים הייתה כל כך גדולה ונוראה, שאפילו הכסף לא עזר והגוי המבריח המנוול, רצח וירש...
ניסיון החיים העשיר של אבא היה בשבילו כוח מדריך עד סוף ימיו. כל אחד מסיפוריו יכול לשמש נושא לספר... כמה רבים היו הסיפורים... לנו הם עד היום מדריך בחיינו.
דרכם נזכור את דרך חייו של אבא.
לתמיד; נזכור אותו בהערכה ובאהבה גדולה.
צבי, ברוך, אורה וחנה
סבא
סבא היה אדם קשה וסגור מטבעו. אך נראה כאדם הנחוש בדעתו.
קשה היה לדבר עם סבא על עברו. הוא לא אהב לדבר על העבר. נראה היה כי רצה לשכוח אותו, ולחיות חיים שקטים ושלווים בהווה.
כשהייתי ילדה קטנה ראיתי את סבא כאדם חזק. ראיתי איך הרים ארגזים ונתן את כל כוחו ומרצו לעבודה בבית האריזה לתפוחים במשק.
טיילתי עם סבא ברפת, אספנו יחד אגוזים ושיחקנו יחד בדומינו בערבים (משחק שלמדתי אצל סבא והיה אהוב עליו).
סבא אהב שקט. כאשר היה חוזר מהעבודה היה תופש את העיתון ומחפש פינה שקטה בחדר.
כאשר היה עלי להכין עבודה על קורות המשפחה ישבתי עם סבא.
הוא סיפר לי בקצרה על אשר עבר עליו ודמעות עמדו לו בעיניים. העבר כאב ונראה היה שכאשר דיבר עליו נפתח הפצע מחדש.
סבא לא דיבר על המוות, אך נראה היה כי חשש שהמוות מתקרב ובא.
הוא תמיד אמר שרוצה להיות ביום חתונתי. בזמן האחרון החל לשאול: "דפנה , נו... מתי את מתחתנת? אני מחכה..." אנחנו לא חשבנו על כך כלל, ונראה היה לנו כי סבא יחיה עוד מספר רב של שנים. הוא נראה די חזק והוא גם הצליח להתגבר על כל המחלות שפקדו אותו, ונדמה היה לי, שהתחיל לחיות מחדש. אך לא כך היה.
ובלילה שחור וקודר נודע לי על מותו של סבא. כך, פתאום, ללא כל התראה, נודע לי כי סבא עזב אותנו.
ביום אפור, גשום וקר לוויתי אותך, סבא... ביחד עם כל חבריך... ליוויתי אותך בדרכך האחרונה, שם ראיתי אותך בפעם האחרונה...
דפנה דובסקי
סבא
תמיד אהבתי ללכת לסבא. אהבתי לשבת לשמוע את סיפוריו מהתקופה שהיה בפולין. כמעט כל יום שישי היה מעלה זיכרונות מימי ילדותו ומהימים בהם בילה בפולין כשהייתי ילדה קטנה והייתי עם אחותי בקיבוץ, בדרך כלל מילא סבא אחר דרישותינו.
הוא הסביר לנו הרבה דברים בכל התחומים. תמיד רצה שיהיה לנו טוב.
אף פעם לא חשתי שמשעמם לי אצל סבא וסבתא, כי תמיד סבא עניין אותי בסיפורים על חייו.
טלי דובסקי
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!